להלחם בתוך הגזע החלול,
לכווץ את שפתי כ-כמהה לשורשים.
לינוק שאריות טהורות
בתוך הואקום הזה.
לפסק את רגלי בכריעה משונה
וללדת את עצמי מעצמי.
להאבק בזוהמה, לנקות את האוויר
המשוגע.
להחנק, לנשום, להזיל דמעה.
ללדת את עצמי מעצמי,
ולאחוז בי בידי הבוציות ולשיר,
לשיר ניגון ערש חמים ולהתיישב
כפרחח כלוא בתוך הגזע החלול.
לרקום את הידיעה בחיקי, בחובי-
זהו המפלט בחללו תחיי,
תמותי, ותכרעי רגלייך
ללידת עצמך מתוך עצמך.
שוב ושוב, כתופעת טבע
שהיה עליה להיכחד.
אמנם בחלל כה צר,
נעלמה מעיני אדם.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות לאירית תהילה סולטן