יש אצלי כמה וכמה ספרים שאם הייתי מתעצלת לחצות את מחסום אפילו חמישים העמודים הראשונים, הייתי מפספספת חווית קריאה ייחודית.
למשל "סיפור על אהבה וחושך" של עמוס עוז, שהוא ספר אהוב ויקר לי,
הוא ספר שללא המוטו הפנימי "ילד טוב משאיר צלחת ריקה" (אם להשתמש בדימוי הצלחת שהובא לכאן ע"י האמהות היקרות) הייתי מפספסת את חוויית המפגש איתו.
אני מעדיפה להניח את האינטואיציה בצד, או לפחות לשמור אותה לרגעי הבחירה הראשונים בספר (עוד בספריה), אך אם הוא כבר ביד שלי, ויש לי זמן לקרוא, בוא ננסה להתחבר,
למה לא?
גם בקשר בינאישי אני לא פריקית של "אהבה ראשונה".
אז למה בספרים בהכרח?
