אני רץ בסמטה חשוכה, לא שם לב למה שקורה סביבי ובראשי רק המחשבות של מה שקרה. איך הגעתי הביתה ומצאתי את הגופה ההיא מתבוססת בדמה, ומעליה פתק – "אתה הבא".
הלוואי שכל זה לא היה קורה, הלוואי שהייתי חזור הביתה בשקט מבית הספר, מתיישב על הספה ורואה תוכנית טלוויזיה, הולך לישון וממשיך בחיי. אבל כל אלו הם רק משאלות לב קטנות, ואני יודע שזה לא יקרה, כי משום מה אני עכשיו מטרה פוטנציאלית לרצח. נפלא.
ניסיתי להתקשר למשטרה אבל הכבלים של הטלפון הקווי נחתכו ומשום מה לא הייתה קליטה סלולרית. לא יכולתי להודיע לאף אחד, אז פשוט יצאתי וברחתי. רצתי כל עוד נפשי בי.
אני יוצא מהסמטה אל הרחוב הראשי, ונוכחות האנשים הרבים מרגיעה אותי. המכוניות עוברות במהירות בנתיבים השונים ואורות החנויות מנצנצים בבטחה. אני עוצר לנוח לרגע, ובוחן את המצב.
אני מחליט להיכנס לחנות הקרובה אליי, חנות מכולת רגילה, קצת מוזנחת אבל מוארת. ומוארת זה טוב. אני נכנס למכולת, עובר בין המדפים במשך כמה דקות עד שאני מרגיע את עצמי מספיק בשביל לגשת למוכר המבוגר העומד בקופה. הקמטים בפניו ברורים להפליא, ועיניו האפורות עייפות לאחר יום עבודה ארוך.
"שלום, אני יכול בבקשה לעשות שיחת טלפון קצרה?" אני שואל בנימה הכי רגועה שאני מצליח לגייס.
"הטלפון שלנו לא עובד כרגע, צריכים לבוא טכנאים מחר לתקן אותו, אני מצטער."
נהדר. נכנסתי דווקא לחנות עם טלפון דפוק. חתיכת מזל יש לי.
"חכה רגע, אני אנסה לראות אם יש לי פה במקרה סלולרי", אומר המוכר באיטיות.
משהו מוזר פה, המוכר נראה מהוסס למדי כשהוא מדבר, והוא מביט לצדדים לעיתים תכופות. אבל אני מחליט לחכות, כי הרי אין לי ברירה אחרת.
הוא פונה אל מאחורי החנות לחפש את הטלפון הארור שלו, ואני בינתיים מסתובב עוד קצת בין מדפי החנות. אני מגיע לאזור הלחמים והמאפים כשאני שומע קול חד וברור מאחורי.
"אמרתי לך שאתה הבא.", הוא אומר, והקליע מפלח את גבי.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
