אני קוראת ספרים שהמסר שלהם לא לטעמי אם הם מצויינים. למשל "לוליטה". אני קוראת ספרים של סופרים שדעתם הפוליטית שונה משלי, ספרים שובניסטים וגם ספרים אנטישמיים. אם אצנזר את הספרים שאני אוהבת לא ישאר כמעט דבר.
הגישה שלי לילדים זהה. יש סיפורים מצויינים שמחביאים (או מתריסים...) רעיונות שאני לא אוהבת. אז אני מקריאה ומנהלת דיון, גם באמצע הקריאה וגם אחר כך. אני מקריאה גם יצירות שהן סתם גרועות, ולא חוסכת את דעתי. אם אני מגזימה הילדה אומרת "נו, אמא תפסיקי, זה מפריע לסיפור!" ואז אני מפסיקה קצת.
אני חושבת שאי אפשר לבודד ילד מסביבתו. זה כולל גם ספרים וגם טלוויזיה. יום אחד הוא יגדל מספיק כדי לבחור בעצמו ואז יתקל בכל אותם רעיונות שהחביאו ממנו ולא ידע להתמודד איתם בצורה נכונה. עדיף בעיני לפתח ביקורתיות מאשר "רשימות נכונות".
בכל מקרה יש לדעתי הגזמה עד כמה ילד מוכרח לקרוא על ילדים "בדיוק כמוהו" כדי שיוכל להזדהות. בכל הספרים שנתקלתי בהם מלבד "אני אתגבר" או "המקרה המוזר" מדובר בילדים בריאים. לא מצאתי שום ספר על ילד סכרתי למשל. בתי מעולם לא שאלה למה אין ספר על ילד עם סכרת,למרות שהמחלה תופסת חלק נכבד מהיומיום שלה. שאלתי אותה אם היא רוצה שנכתוב ספר כזה והיא אמרה שלא, שזה משעמם.
בקיצור, אם אני אתקל ברשימה כזו אני אברח ממנה.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
