יהודה ותמר.
חלפה שנה מאבלו על בת-שוע
ולמגע אוהב ומלטף חש געגוע.
אמר, אעלה תִּמְנָתָה לגוז צֹאני
אולי אמצא מרגוע ליצרי ורצוני
הגד הוגד לכלתו על אבי יְבָמָהּ
הֲבָּא לָצוּד צַיִד לְהָבִיא יונה תמה.
התקדשה ונתחדשה כמו קְּדֵשָׁה
בפתח עיניים לאם הדרך פַרְשָׁה.
מנגד נָטָה הוא אליה אל הדרך
להתאוות תאווה ולכרוע ברך.
ומה תיתן לי, שאלה, באֶתְנַנִי
הן אין בידך מאום מלבד הַשָני.
גדי עיזים מן הצאן אנוכי אֲשַלַח,
אמר. אפשר שלך וגם לי יִרְוָוח.
אך עתה אין בידי כי אם מעילי
מקלי אשר בידי, חוֹתָמִי וּפְתִּילִי.
ובחלוף מעט מחֳדָשִים שלֹשָה
נתעצבה בליבה וגדל חששה.
ויוגד ליהודה כי כלתו זַנָתָה !
וגם בטנה מעידה כי הָרָתָה !
להוציאה ביקש, לשרוף באש,
והיא אותו לא חפצה לבייש.
שלחה לו את חותמו ופתילו,
אני הרה לאיש אשר אלה לו.
צַדְקָה, אמר. ממני היא המכשלה
חטאי הוא. מנעתיה מבני, שֵׁלָה.
אברהם אוחנה , תמוז תשע"ב.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה