פורומים » המלצות קריאה
קראת ספר טוב במיוחד? בוא וספר לנו עליו.
כתיבת הודעה חדשה בפורום המלצות קריאה
» נצפה 643 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 15 שנים ו-8 חודשים קטעים קצרים ומומלצים מתוך הספר 'רישומים ראשונים' יניב בר
הוביל אותי אל מאחורי התחנה
אף על פי שלא ראיתיו משך שנה, מאז אותה התקופה בה לימד באוניברסיטה, דומה היה עלי שאני מכירו כבר כמה וכמה שנים, ועוד היה דומה עלי שהוא מכיר צדדים אחרים בי, אותם ביקשתי מעצמי להסתיר. תחושה מוזרה הייתה זאת, אולם כיוון שנלוותה לה נעימות מסוג שלא הכרתי, וחמימות מסוג שלא ידעתי, נתתי בו אמון ואחריו המשכתי והלכתי. רציתי לשאול אם אי-אפשר לנסוע במונית, אך הוא כבר אמר שאין זמן. אילו הייתה זאת מסוג הכרכרות החדשות לא הייתי שואל, אלא שהייתה זאת כרכרה עתיקה כמעט, מהראשונות מסוגן, וכולה בלויה ומחשבת להישבר.
וכבר האיץ בי אותו הפרופסור כשהיה בדרכו אל הכרכרה, והעגלון, מיד כשנחשפתי לתחום ראייתו, צעק: "מהר, מהר. אין זמן, אין זמן", ממש כפי שזירז אותי הפרופסור, באותו טון דיבור, ובאותה מהירות, ובאותה הגייה, עד שסבור הייתי שלא הוא המדבר אלא אותו הפרופסור עצמו.
אני כלל לא הבנתי על מה המהומה. נשאתי את מזוודתי באיטיות, מנסה להבין שוב מה אני חושב על המתרחש. אולם אין אדם יכול לחשוב על דבר ולהיות נוכח באותה ההתרחשות, ולפיכך הלכתי באיטיות. עד שהגעתי אל הכרכרה כבר ישב שם אותו הפרופסור וקרא דבר מה. זרקתי את התיק פנימה, לתא הכרכרה, וטיפסתי אט אט.
מיד כשהתיישבתי החלה הכרכרה לנוע ביקשתי לשאול מה הסיבה שקרא לי והטריד אותי מעיסוקיי, שכן הייתי שקוע באותה העת בלימודי הפילוסופיה, מבקש את אותה התיאוריה אשר תשים קץ לתלאות האדם בעולם. פניתי אליו שוב ושוב בבקשה להסבר על המתרחש, אך הוא לא הגיב ושם עצמו כלא שומע. הבטתי בו דרך תמיהה שאין הוא נוהג בי כבוד ואינו עונה על שאלותיי, והמשכתי לשאול ללא לאות אף על פי שהכרתי בכך שמבקש הוא להגיע לאיזה מצב סיבות או נסיבות כדי שיוכל לענות לי באופן מלא על אותן השאלות.
משראה הוא שאין אני לאה ומבקש תשובה בכל עת, סינן לעברי: "ישראל הם הלב, ישראל הם הלב..." כיוון שלא ידעתי במה המדובר אמרתי, "איזה לב?" אולם יותר מכך לא היה מוכן לומר, ושוב רק חזר ואמר: "אין זמן, אין זמן".
שני ספסלים קטנים ורעועים ניצבו באותה הכרכרה לאורכו של חדר הנוסעים, משני צדדיו, ועלתה בי מחשבה שמא כדאי לי לקפוץ ממנה. אך כיוון שבנסיעה היינו, אפילו הייתי רוצה לא היה אפשר לי לעשות כן.
אחרי כמה רגעים הסיט את ספרו והביט בי לרגע. אני הייתי ישוב מולו. מיד כשעשה כך ביקשתי שוב לשאול אותה השאלה, אך משהביט הוא בעיניי חשתי כאילו כבר ידע מה בכוונתי לשאול, ובכל זאת רציתי לדעת לאן נוסעים ולאן מועדות פנינו. נעמדתי במקומי כמפגין מעין תקיפות ונעמד אף הוא, ומיד כשביקשתי לשאול שוב את אותה השאלה סטר הוא לי בעוצמה, ואני נפלתי לאחורי כמעט מאבד את הכרתי. מששלחתי מבט אחרון מתוך אותו ערפול חושים כדי שאוכל לנחש על פי הבעת פניו מה הייתה הסיבה לכך שסטר לי, ממש טרם אאבד לחלוטין את הכרתי, ראיתיו נושא ידיו השמיימה ונמלא מעין אושר גדול, וחיוך גדול נתפשט על פניו, ושמעתיו אומר: "את ההתרגשות איבדנו בשאון הרחוב, ולחץ החברה, ועומס המטלות, והדין שנצטרך לתת בסוף. את ההתרגשות איבדנו בשדות ילדותנו ביום בו התחלנו להסתיר חולשותינו ופחדינו. את התמימות איבדנו משנכספנו למה שאינו ברשותנו, ולא קיים למענינו. את האהבה האמיתית טמנו וכיסינו עמוק, עמוק, עמוק, בתוך ליבנו, וקראנו לכך דעותינו. וביום מן הימים יוארו בבת אחת כל חדרי הלב החשוכים, והפרחים שוב יחיו בצבעים כהים לצד הדרך, ואותה תחושת 'הרגע הנפלא' תמלא בנו כל חלק. אז יחזור רגע מילדות שחיכה שנים ללא ערך, שנבוא, ונקטוף, ונשמור, שכל האהבה שבנו תצא אל האור. אז גם ייוודע שהפחד הגדול ביותר הקיים – הוא הפחד לזכות בבת אחת ולתמיד בכל האושר שבעולם. הוא כמו הפחד לאהוב את כולם ללא גבולות על מה שהם בלבד ועל כך שלא יכלו להיות אחרת, על כל מה שעשו ועל כל מה שלא עשו במשך כל הדרך. כל הערכים שבנו יתגלו ללא ערך, בנייני הדמיון יקרסו בצדי הדרך, ואת מקומם תתפוס אותה ההתרגשות הישנה שאיבדנו בשדות ילדותנו ביום בו התחלנו להסתיר חולשותינו ופחדינו. אותה ההתרגשות שאבדה בשאון הרחוב ולחץ החברה ועודף המטלות והדין שנצטרך לתת בסוף".
ירדה עלי חשיכה ונרדמתי. שמעתי שוב ושוב את אותן המילים שאמר לי בדבר ההתרגשות. פעמים דומות היו עלי המילים כמבשרות את החסד, פעמים כהסבר שכלי טהור למצב הנוכחי, פעמים נשמעו הן לי כמו במקצב של שיר, ולאחר מכן הומחזו כמו במחזה. פעם חזרו אותן המילים, ולהקה עצומה מלווה באין ספור כינורות שרו אותן בעוצמה כה רבה שכבר לא ניתן היה להקשיב, פעם נשמעו כמו נאום איטי שנאמר בביטחון עצום, פעם נשמעו כמעין דקלום.
אותן המילים חדרו את כל שכבותיי, והרגשתי כיצד הן מחבקות אותי, יושבות לצדי, מתמזגות בתוכי ומבעבעות בי. מזכירות לי את אותה ההתרגשות שמעולם לא הצלחתי לזכור בבהירות כה חדה ובחיות כה גדולה.
מדי פעם הייתי פוקח את עיניי לרגע ושוב ראיתי שהוא קורא. מה קרא לא ידעתי, כיוון שלא ראיתי ספרים כגון אלה. אולם ההתעוררות הייתה שונה מאותה ההתעוררות שרגיל הייתי בה טרם שמעתי את מילותיו בנושא ההתרגשות, וחשתי שחי בי איזה רגש ישן ועתיק שבזמן רחוק רחוק רחוק בילדותי, ביום מן הימים, קברתי. ידעתי שגם מתבקשות מתוך כך מסקנות חדשות, אלא שלא יכולתי להיפנות לעניין ולחשוב בו, שכן שרוי הייתי עדיין בחצי תרדמה, וגם במצב שבו אני בכרכרה ואיני יודע לאן מועדות פנינו. התאמצתי לפקוח את עיניי ולהביט מבעד לחלון הכרכרה כדי שאוכל לדעת אנה מועדות פנינו. דומה היה עלי שנוסעים אנו לכיוון יערות בית שמש הסמוכים לירושלים. בעד החלון נשקפו שוב ושוב נופים מרהיבים, אולם שום דבר מיוחד לא נמצא בהם: נוף מדברי, כמה עצים שעמדו איתנים תחת השמש הקופחת ובחרו שוב ושוב בחיים. שיחים אחדים התפזרו, וניצבו כך מפוזרים, ללא שום חוקיות או אולי בחוקיות שלא יכולתי להכיר.
מה עושה את הנוף כל כך יפה? שאלתי, ומיד פסק להיות הנוף יפה כשהיה. יש מצבים שבהם ההגדרה היא הארורה מכל, אלה הם אותם המצבים שהאיכות בהם מורגשת. אולם משתנסה להצביע עליה מיד היא נעלמת כאילו לא הייתה כאן מעולם. שוב ניסיתי לבקשה, אך לשווא, כאילו כבר בזבזתי את האמון שנתנה בי.
תכלית הכתיבה או הכתיבה כתכלית
וכך כתבתי: "תכליתה של הכתיבה לתאר את אותם שמי התכלת, ולגעת שם בבראשית באותם הימים ההם, הרחוקים מהימים האלה. הכתיבה כתכלית להיות לנפש כתכשיט, ובו היא מתעדה והופכת לנפש הרגשית. בתכליתה של הכתיבה אני מוצא עולמות של רוח שהפכו למעשה, ונטעו באותם מקומות רחוקים וזרים, עולמות של אושר שבעוצמה מאירים. תכלית הכתיבה או הכתיבה כתכלית, על כך מתקשה להחליט, אולם באיזה אופן אין קץ לתוכן ואותן המילים משמשות תמיד.
והאדם, האדם הכותב, צריך לו ללב, וצריך לאותה האהבה הישנה, ולאותו הרגע מהילדות שקפא והותיר בלב תמונה. האדם הכותב נוכח באותו הרגע שאותו מאבדים כולם, הוא זה שיאמר מה אירע כאשר איש אל לבו לב לא נתן. כן צריך הכותב להכיר כל קוטב, שרק מתוך ההיכרות עם שני הקטבים יוכל למצוא את הכתב הממוצע, ולמלא ייעודו בקירוב הלבבות הרחוקים, וקירוב של כל מה שבנמצא. שכן מתוך האמת הכל נראה כאחד, ולכן האדם הכותב צריך לו ללב ששייך לעולם ששם, או מכל מקום ודאי לא מהעולם שכאן".
רק מתוך האהבה
לאט אני לומד להתקרב ומבין את הדרך הארוכה שנעשתה למטה, רחוק רחוק, עד לעולם הזה, שבו יש חלוקה בין אני את ואתה. לאט אני לומד כמה גסים הם עיניי ולבבי, כמה פרוע אני. לאט לאט אני עולה לאותם המקומות הנפלאים, לשדות האור אשר מהן קטופה הנפש. לאט אני מכיר כמה שולי הוא העולם הזה, ומבין שהחיים הללו אינם אלא הדרך. לומד לרחם ולהכיר את הנולד ועקב כך לא לשפוט לעולם את ההווה. לאט אני מגלה את כל האהבה ואת כל דקות הרגש שיש בכל באי העולם, שנולדו רק כדי לחוות עוד געגוע בפעם האחרונה.
לשמוע עוד צחוק, עוד בכי, לקום ליום ללא תקווה ובסופו להכיר בכל היופי. להשלים את המחשבה. לחשוב בנחת. להכיר את המהות שבבסיס הכל מונחת. לחבק, להיזרק, לנשום את מרחבי הזמן, לחייך לשדות שמחייכים לעומתם, להפסיד ולזכות בהכל בבת אחת, לעלות גבוה מעבר למה שניתן להכיר בו ולנחות נמוך עד כדי כך. לישון. לקום ליום חדש רק עם התקווה, ולדעת שלמרות הכל נבראנו מתוך רק מתוך האהבה.
אותו הערב קסום היה
אותו הערב קסום היה, והכוכבים כבר החלו לפזר מזוהרם, שמחים בצאתם וששים בבואם, והעצים נעו באיטיות עם הרוח הקלה של הערב. עלה נושק לעלה, בד בבד נושק, ודומה היה העולם כנושק לכל בריותיו, ומרטיט בכל נשיקה ונשיקה את כל אותם הלבבות השבורים אשר לא ביקשו דבר פרט לאהבה.
עדן הופיע כמו מתוך חלום, ניצב בפתח בצניעותו המוכרת, בגבותיו המורמות קמעה, כמשתאה תמיד אשר מנסה בכל עת לעמוד על פשר החידה. לאחר שהחלפנו מבטים, כאילו לאשר שוב את אותה הידיעה שהטוב הוא מקור הכל אפילו אם מבקשים החושים את ההכחשה, התיישב הוא בנינוחות האופיינית רק לו והוציא מהעשב המתוק. וכבר היינו בדרכנו אל אותו המקום.
תחילה שאלנו לענייני היום יום, מי מה איך ומתי. לאחר מכן שאלנו את השאלות היותר גדולות אולם היו דומות הן לשאלות הקטנות – מי מה איך ומתי. עשן שחור הסתלסל ונספג באוויר החדר, וכבר לא ניתן היה להבחין בין האוויר הרווי עשן לבין האוויר הזך. ומתוך שביקשתי לעמוד על ההבדל שבין שני הללו, חשתי באותה האווירה ממשמשת ובאה. וכיצד חשתי בכך? שלפתע שמעתי מה שחתי, ומהיכן אותו הדיבור נקטף.
חש הוא בכך שכך אני חשתי, ומיד הצטרף אלי אל אותו הרובד ממנו את מילותיי קטפתי. והמילים נשמעות רגילות, כמעט כמילים שביום יום. למעשה גם המילים הגדולות ביותר אינן אלא מילים של יום יום, אלא שהלב השבור-השלם יכול לעמוד על מקורן של אותן המילים ולשמוע את הסיפור האמיתי שאותן המילים מספרות.
אם כן, מדוע מתחפשות אותן המילים למילים רגילות וקטנות? כדי שלא כל אדם יזכה בהן, אלא רק האדם אשר ביקש לעצמו רק דבר אחד – לאהוב.
וכבר התחלנו לדון בשירה ובמשוררים, בשיר אחד שמחייה את כל השירים, בשכל גדול ושכל קטן, בשכל ער ושכל נרדם. ואותה השיחה לבשה חיות נפלאה, ומתוך אותה החיות אמרתי: "יודע אתה שהשיר ה'טוב' אינו אלא מנגינה המולחנת במילים, ומתוך אותה המנגינה שר הקורא את שירו הפנימי. המנגינה שבשיר היא שמאפשרת לאדם לשיר את שירו, ולפי שכך, שיר טוב אינו אלא מנגינה המובילה את הקורא אל המקור".
שמח עדן במילותיי והסכים עמי, והלכנו למקום אחר שם כלל לא נמצאות שאלות, רק תשובות שאינן משתמעות לשתי פנים. מכאן והלאה אין אני יכול או יודע לומר במילים מה אירע, שכל העולם דומה היה עלי כאחד, ומתוך האחדות אין אתה יכול לעמוד על איזה דבר אלא רק להכיר ביופיו, שכל דבר בדבר קשור וכולם קשורים בכולם, עד לאותו המקור.
כיצד? בדיוק כמו שלכל דבר קדמה סיבה, ולפי שלכל דבר סיבה קדמה, אין אתה יכול לעמוד על הסיבה האמיתית, שכל סיבה היא בחינת שקר, כיוון שהסיבה שקדמה לה יותר ממשית. וכל הדבר נכון עד שתגיע לסיבת הסיבות שאין לפניה או אחריה דבר, וכבר ידעת שלכל הסיבות עד לאותו המקור בטח נמצא איזה מספר, שאילו לא כן לא הייתה אפשרית התוצאה שכרגע היא בנמצא, לאחר שעשתה דרך ארוכה מסיבה למסובב וממסובב לסביבה.
נניח לכך.
יודע אני שלא אחת נשמעות מילותיי רחוקות, אבל סבור אני שיתקבלו הן בקרב הללו המבקשים לעלות במעלה המעלות. כלום סבור אתה שאין ביכולתי לומר את אותן המילים בלשון פשוטה? יכול אני לעשות כן בהחלט, אלא שכל דבר ודבר צריך להיות מושג בעזרת המחשבה. שכן לאחר השימוש במחשבה יפה הוא אותו הדבר בלב הקורא, שהנו שותף במילים ובכתב, ונותר לו מקום פרשנות לדבר בדבר שבאותיות מתרחש ונגנז. לפי שכך גם אמרו "יגעת ומצאת תאמין" ולא סתם "מצאת תאמין".
תהיתי בשירים שעוצמתם כה רבה וחיותם כמו חיי נצח, ובלעדיהם כאילו נלקח דבר אשר כל דבר אחר בלעדיו יחסר. שיר ישן מחייה שיר חדש, שיר חדש מחייה שיר ישן, וכל השירים שרים את שיר השירים, שהוא שירם של כל השירים שבעולם. באותו היום שבו נכתב שיר השירים בכו השמים דמעות של אותיות ונקודות, ואלה נקוו באדמה ונתעברה האדמה מהם. כיוון שנתעברה האדמה מבכי האותיות והנקודות שזלגו מהשמים, יכלה גם היא לשיר את שיר האדם. מכל המילים שנתעברו באדמה נולדו להם ופרחו שאר השירים שבעולם. אין שיר בעולם שאינו מבקש חיותו משיר השירים, ועל פי הזכות שנמצאת באותו השיר שבא לפני שיר השירים לבקש חיים, כך משפיע עליו חיות שיר השירים.
ושיר השירים אינו חסר לעולם, שהוא החיים לשאר השירים המבקשים מקום בלב האדם.
אשרינו שזכינו שאדם מקרבינו כתב את שיר השירים, אלא שהוא לא כתב את שיר השירים שכן את אותו השיר הוא העתיק. שיר השירים קיים היה גם טרם נכתב בעולם, קיים היה השיר בעולם הנצח במקום מרוחק כל כך, גבוה עד למאוד, זך עד כדי זחיחות וזכות, מוקף בשומרים וסורגים ובחומות. השומרים סוגרים את הסורגים בפני כל מי שנמצא בו רבב, והחומות מצויות כדי לסנן את כל הללו שלכתחילה לא נמצאה בהם הכוונה. ורק נשמה אחת עצומה שלא נמצא קץ לאהבתה הצליחה לחדור את אותו המבצר ולהגיע אל המקום שנבצר ממנו אליו להגיע, וכיוון שאהבתה גדולה ורצתה מאהבתה עלינו להשפיע, העתיקה מילים מתוך הנצח ופיזרה אותן בזה העולם. ראו השמים גודל החסד ובכו אותיות ונקודות אשר הצמיחו שירים שרומזים לדבר שקדם.
ואותו האדם הוא שלמה המלך עליו השלום. ולא לחינם נקרא מלך, ששירו מושל בכל השירים מעתה ועד עולם. כמה חדווה נתעוררה באותו היום אין איש יודע, מרכבות החיים ירדו לעולם ונשאו עימהן מאור השכל השופע. כמה בכו השמים אשר החזיקו שיר זה בינם לבינם, והתפללו לרגע בו יוכלו לבכות את כל השירים המוחזקים בתוכם. גם השמש כמעט שכבתה מרוב דמעותיהן של קרני האור, והירח ללא פגם עמד במילואו.
מדיווחיהם של אמנים משוררים
מוכה הייתי גם מדיווחיהם של אמנים משוררים, ומנסה לעכל את עוצמת ידיעתם, ואפילו שאין זאת ידיעה במובן המלא של המילה הרי שמגודל עוצמת הרגש מקביל הדבר לידיעה, אף על פי שלא הוסמכה לכך אותה הידיעה על-ידי השכל. "אני זוכר הכל זרם לאט השמש לא מיהר", "במקום שהגעת יש בורות עמוקים, הצמחתי כנפיים ואין לי פנים", "יודעת אני אמרי נוי למכביר מליצות עד בלי די, אך לבי, הלב התמים כתינוק והלב כעפר, ידעתי מילים אין מספק על כן אשתוק".
אמיתותיהם של האמנים הללו חדרו באחת כמה וכמה שכבות גסות ומוצקות שאותן בניתי שלב אחר שלב, בחנק הרגש וביסוס השכל, והותירו אותי חשוף אל המציאות ההיא אותה מבקש אני בכל עת, וממנה אני רחוק עד כדי כך. מתוך כך שחדרו אותן המילים את המבצרים המבוצרים שבניתי, אמרתי בלבי – אעלה גם אני על הכתב כמה וכמה מאותן האימרות, ואולי אחדור כמה וכמה שכבות אחרות.
וכיצד חדרו אותן המילים את השכבות בהן התכסיתי משך השנים? שצורף להן צליל עדין ונעים המפתה אותך לשמוע, והלכתי אחריהן מתוך הביטחון השלם, ולפתע ראיתי שמתוך לבי מציצות אלי אותן האימרות, צוחקות לי, מביטות דרכי, חוצות אותי, מלטפות אותי בביטחון שגבר על ביטחון השכל בכל מה שבניתי כל ימיי, שואלות לי: "ממה אתה בורח? כלום אין נפשך יפה די? כלום אינך מספיק לעולם על כל מגרעותיך? כלום לא ביקשת אותנו להציץ מתוכך ולחייך אליך?"
ברכות ועונג אשר לא ידעתי כמותם.
מידה לא מועטת של כנות נדרשה ממני כדי שאוכל להודות שאדם אחר שכתב את אותן המילים, יודע נבכי נפשי ומציץ אלי מהמקום אותו ביקשתי להסתיר מעצמי – מקום אותו ביקש השכל להסתיר מהלב האוהב. אולם כנות זו היא שתציל את האדם במסעו על האדמה הזאת. הללו שמבקשים לנצח תמיד, הם תמיד בגדר מפסידים אפילו ניצחו בפועל. הללו שהפסידו בכמה וכמה עתים מתוך הודאה שהפסידו הרי שהם מנצחים.
הכיצד? שנאמר "איזהו עשיר? השמח בחלקו", היינו, כדי להיות עשיר חייבים להכיר בחלק, ואילו אותם הללו שמנצחים תמיד, לעולם אין הם מכירים בחלקם.
לפי שכך נכון יותר לומר: הללו שהפסידו לא אחת עשירים הם יותר מהללו שמנצחים בכל עת.
מכל מקום, כאשר ראיתי מהתועלת שמביאה עימה ההודאה, הודיתי והודיתי. פעם אחת הודיתי על כך שהפסדתי לא אחת, ופעם אחת הודיתי על שניתנה לי הזכות להודות. מודה אני על כך שאפילו ביקשתי לבנות עם השכל כמה וכמה חומות שלא ניתן יהיה לחדור אותן בעזרת כל רגש, ולאחר שאני מבצר היטב את החומות הללו, מניח ביסודן הנחות מן הפילוסופיה ומהתורה, מחיי הניסיון ומהחיים שקודמים לידיעה, באים אותם המשוררים ועל נקלה חודרים את אותן החומות, כבדרך אגב, ללא מאמץ וללא לאות, והכל מתוך אותו מקום שופע אהבה שממנו הן באות –המילים – ונושאות איתן מאותה האהבה אשר כל תיאוריה שחסרה את אותה האהבה נאלצת להודות בחולשתה.
הידע קודם למשחק במילים
קורא אתה את המילים הללו וסבור שאם תשחק בכמה וכמה מילים, תמצאנה לך תובנות ומשמעויות מתוך אותו המשחק, אך להעיר את ליבך אני מבקש, שהדבר אינו בדיוק כך כפי שיסתבר. וצריך להוסיף איזו אזהרה קטנה, שהאזהרה מזהירה, ומתוך אותו הזוהר מגיע אדם אל התובנה. ואותה התובנה שבעטייה מבקש אני אותך להזהיר היא, שהידע קודם למשחק במילים. ולמעשה קודמת לכל היא הידיעה, שהדבר שאינו ידוע אינו ניתן לידיעה. והידיעה אינה נבנית מתוך הלימוד, כפי שמקובל לחשוב, אלא שלימוד הדברים מאשר את הידיעה ומקרב את הרחוק. לפיכך תמצא כל אדם בוחר ללמוד דברים שונים על איזה דבר, והכל כפי הידיעה אליה מתאווה האדם. ומדוע מתאווה האדם לידיעה מסוג זה ולא אחר? שכן את אותו הדבר הוא כבר יודע, שאילו לא כן כיצד היה מתאווה?
יש מי שהכיר בכך והם הפילוסופים הקדמוניים, ומי שמכיר הגותם לא מתרשם מהמילים הללו שכן הוא כבר בעל רשמים ראשונים. לפיכך אומר אני לך את המילים הללו שחלילה לא תבוא לידי טעות, ותסבור על פי המשחק במילים מסקנות שהן בגדר שטות, כגון: גרוע להיות רגוע, וטוב לברוח מלבחור, וצריך להתגרש כדי להתרגש, ועדיף להתבלט מאשר להתבטל או להתלבט. או להתבלבל במקום ללבלב. אף על פי שבצירוף האחרון צריך לבלבול בשביל הלבלוב לפחות לאיזה פרק זמן וזהו מעין עיקרון, אך אל תסבור שהעיקרון הוא העיקר שאילו כך היה לא היו נוספות לו אותיות ו' ון' בסופו. שכל מילה שסיומת זו נוספת לה, מקטינה חשיבותה ומצמצמת מכוח השפעתה, כגון: טיפש וטיפשון. מכל מקום, אם מצאת את העיקרון עקרוני לגביך עד כדי כך שאינך מוכן לוותר, שאל את עצמך מה עושה את עקרונותיך וערכיך לטובים יותר משל אדם אחר, ותמצא שרק רצונך הוא שהופך את ערכיך לאמת, וכמו כן הדבר דומה אצל אדם אחר, אלא אם כן הכיר הוא באמת לאמיתה. וכבר יודע אתה איזה מהאותיות ממלאות את הפער שבין המילה אמת ובין המילה אמיתה.
ויכול כל אדם להחזיק באיזו אמת, אולם אין זה אומר שהיא האמת שבנמצא.
אבל אל תסבור שיכול אתה לקחת אי-אלו מילים וללמוד מהן על האמת, ובכך נמצא פיתוי גדול, שהעברית היא שפת העברים, היינו – העם שעבר מה שגויי הארצות לא עברו. ואפילו תמצא את השפה מעידה על אמיתותה, כגון: ספר סופר וסיפור, נשימה נשמה ונושם, ואפילו המילים הללו קשורות קשר של ממש בשפה העברית, ואין הדבר כן בשפות אחרות עד כדי כך שהמילים קשורות בתוכן, במשמעות ובצליל. וגם אם קיימת תופעה מעין זו בשפות אחרות הרי שהיא אינה רחבה כמו בשפה העברית, שהשפה העברית מביטה מעברו השני של הנהר על שאר השפות, והן מביטות בה ומתקנאות על כך שכשחצתה השפה את אותו הנהר או הים, התקרבה לבורא עולם שנותן את הכוח בשפה. מתקנאות הן בצליליה וביופייה ובצורת הגייתה ובאמיתות ובמורכבות שבה. מתקנאות שאר השפות באהבה שאוהבים הכותבים בעברית את השפה הנבחרת, זאת שעליה נאמר "רוממנו מכל לשון".
גם תמצא שבהזדמנויות לא מעטות חושף אני אותך לכמה וכמה משמעויות שנחבאות. ומדוע נחבאות הן והלוא יופיין רב? כיוון שפוחדות הן שימצאן לב שאינו תמים ויעשה בהן שימוש לרעה. מפחדות אותן המילים, שכן הן מבקשות לבשר רק את האהבה.
אבל הדבר אותו ביקשתי לומר בתחילה הוא, שהמשחק במשמעות המילים ודאי שקודמת לו ידיעה, והידיעה אינה מתוך הכוח המדמה אלא שהכוח המדמה לא אחת מאשר את הידיעה. שאילו לא הכוח המדמה, לא היה יכול האדם להעלות על דעתו דבר מה.
הכתיבה על הנפש
הכתיבה על הנפש כמו פנס מאירה בשקט, מגלה חדרים גדולים וחשוכים. אותה כתיבה לאט חודרת וחושפת כמה וכמה מבוכים. אותה כתיבה לאט פושטת וכאילו לא אמרה דבר ונסוגה, כמו מתוך מנוסה גורפת. ושם, לאחר שהלכו צבאותיך אחריה, לאחר שאבדו אישונים במילים, והשכל היגע במשלים, מקיפה היא את קוראיה ויוצרת סביבם מעגלים מדויקים. והמעגל הוא קו הגבול, כך שכולם חיים בפנים – בתוך עומק השורות המחייכות אל אותו לב תמים – שם תפגוש באותו הפרח ולו רק לרגע אחד, ושוב לשלוח צבאותיך אחר המילים הנסוגות כמו לא ידעו מה לומר.
ושוב מתוך הרדיפה אחר אותן האותיות, להתחנן למילים שיחשפו המראות, ולרגע להיעצר כמו חשוד כמו שואל, ולחוות את הארת החדרים שבנפש מתוך אותן המילים, מתוך הכתיבה על הנפש.
דיברתי די באותיות
מבקש אני לכתוב דבר מה, ואין אני יודע מה הוא אותו הדבר, היכן הוא מתחיל והיכן הוא נגמר. לפי שכך התחלתי בכך, ועדיין אינני יודע אם אני נשאר.
כמובן שאשאר, שלא נמצא לי לאן שאלך ואפילו אלך לא נמצא לי לאן. לכן אמרתי לשבת ולהעלות כמה וכמה רעיונות על הכתב. כתבתי לא מעט בעת האחרונה, וצריך לחזור על אותן המילים ולראות מה טמנו בחובן בכל העת אשר לא פניתי אליהן, אף על פי שבלבי ביקשתי להיפנות להן, ולקרבן אלי, לחבקן ולנשקן, להשקותן, לדשנן, לגרוע אותיות ולבוראן, להזיז נקודה ולשנות משמעות, לחטוף פתח ולהתקרב למהות. לפסקן – להוסיף פסיק פה, פסיק שם – לתת לקורא לקחת נשימה, לפלוט שוב את אותו האויר רווי העשן ולשאול שוב, ממקום עמוק יותר, את אותו "בשביל מה?"
להתעכב על כל אות בנפרד, להאריך את הכ' לך' סופית. לדון לכף זכות את הב' מבראשית. למחוק מאותן האותיות. לקצר. להאריך ר' לד' או לגרוע מד' לר'. לזקוף כ' לל', להנמיך ל' לב'. לדרוש מהן ולהידרש להן בכל עת. לתהות באותיות, למצוא את שביקשו הן לומר בקבוצות או באחדות. להכיר ביופיין, לחצות אותן, ושוב לברוח מהן לאיזה זמן.
אולי כתבתי די באותיות, אף על פי כן הן עדיין אלי מחייכות. כל חיוך חושף את שיניהן הלבנות והבוהקות. מתפארות הן בהדרן, ביופיין השופע, במהות הטמונה בהן מיום בריאתן, ביופיין שלשתי פנים אינו יכול להשתמע, בביטחונן בחיי הנצח, בהשפעתן על העולם ושפיעתן מתוכו, והנה מבעבעות הן שוב אל הנעלם ונמזגות בסביבתו. רצות, לעתים נחות, שופעות חדווה ממקור החדוות.
אולי באמת דיברתי די באותיות.
ובאותם רגעים על הדשא שבאוניברסיטה
ובאותם הרגעים בדשא שבאוניברסיטה, כאשר הייתי נרדם לכמה רגעים ומגיע למקומות ממקומות שונים, לא פעם חוויתי חוויות אשר בתוכנן דומות היו לתוכן שנקלט בשיעורים, אולם לבשו אותם התכנים צורה שונה של התרחשות.
וכך, לאחר אחד השיעורים שבו עסקו בשאלה מהו אותו ידע שנחשב לאפריורי, היינו, קודם להתנסות החושים, נרדמתי על המדשאה וקולות הסובבים החלו להישמע רחוקים. ולאחר כמה רגעים דומה הייתי עלי כאחד האנשים שיושב בתוכנית אירוח, וכל הקהל הם תפוחים או בני אדם בצורת תפוחים, והיו שם על הבמה תפוח מנחה שאין אני יודע שמו, ועוד תפוח אחד מרואיין שישב בקרבתו.
ואף על פי שתחילה נראה לי הדבר מוזר עד מאוד, לאחר כמה רגעים הסכנתי עם קהל התפוחים שאני בכללם, ועם שני התפוחים שעל הבמה, והתחלתי להקשיב לשיחתם.
התפוח המארח אמר: 'שלום וברוכים הבאים לתוכנית הערב 'תפוחים מארחים'". מיד נתמלא האולם במחיאות הכפיים התפוחיות של שאר התפוחים, ולאחר כמה רגעים אמר המנחה:
"איתנו הערב, התפוח יוּרי".
יוֹרי: "יוֹרי, לא יוּרי אלא יוֹרי".
מנחה: "כן, כן, יוֹרי לא יוּרי, אלא יוֹרי. ואם כבר עמדת על הדקות שבהגיית שמך, אולי תאמר לקהל ולי מהו שם משפחתך?"
יורי: "אפרי".
מנחה: "כן, כן, אני יודע. הא, הא. כולנו כאן בגדר פרי, ברור ששמך הוא הפרי יוֹרי, אולם מהו שם משפחתך?"
יוֹרי: "לא הפרי, אלא אפרי".
מנחה: "אפרי! הא! איזו אירוניה. אפרי יוֹרי. ועוד בשידור חי, מי היה מאמין!? הא! הא!"
יוֹרי: "הא, הא, מי היה מאמין!"
מנחה: אם כן, אמור לי, יוֹרי, מהו הפחד הגדול ביותר שלך? כמובן פרט לפחד הגדול המציף את כולנו שלא נאכל על-ידי אדם?"
יוֹרי: "להיאכל על-ידי אדם בצורת ממרח תפוחים".
מנחה: "הא, הא, מי היה מאמין, ועוד בשידור חי. נו, טוב, צריך להירגע. מכל מקום, הגעת לכאן לשידור כיוון שנודע שיש לך כישרון, אולם אין זה אותו הכישרון אשר הפגנת כאן, היינו – הכישרון להצחיק".
יוֹרי: "כן".
מנחה: "תוכל לפרט קצת יותר?"
יוֹרי: "אבל אמרת שהכישרון כבר נודע".
מנחה: "בכל זאת, להללו שאינם יודעים".
יוֹרי: "ואתה בכללם?"
מנחה: "לא".
יוֹרי: "אם כן, ספר אתה".
מנחה: "מדוע?"
יוֹרי: "כיוון שאתה הוא המנחה".
מנחה: "ומתוקף כך אני אותך מנחה".
יוֹרי: "מנחה אתה אותי מתוך הנחה".
מנחה: "איזו הנחה?"
יוֹרי: "ההנחה שאני ניתן להנחיה".
מנחה: "והאם אינך ניתן?"
יוֹרי: "רק אם אחפוץ בכך".
מנחה: "ואינך חפץ?"
יוֹרי: "לא בכך".
מנחה: "נו, טוב, נניח לכך. קהל נכבד, כישרונו של יורי הוא בכך שניתן לו הכושר לנחש מה הוא הפחד המרכזי אצל תפוח מסוים. אולי תאמר לי, יורי, מה הוא הפחד הגדל ביותר שלי?"
יוֹרי: "אתה נראה בעיניי כמוטרד מהמחשבה שאין תכלית, וכן אתה נראה כשואל איך זה יהיה להיאכל בידי אדם, והאם לאחר תהליך העיכול נשארים שלמים למרות שהופכים לחלקים..."
מנחה: "אני באמת מופתע מעוצמת ידיעתך, חה חה. אבל כפי שאמרנו בדברי הפתיחה, זהו הדבר שמטריד את כל התפוחים".
יורי: "לא בדיוק את כולם, כי שמעתי שלוקחים כמה תפוחים לתצוגה, ולאחר התצוגה משליכים אותם מאחורי האולם, ואם תפוח נופל במקום עם מעט מים הוא יכול לגדול ולהפוך לעץ חזק. וכיוון שהתפוחים בתצוגה הם תפוחים יפים, אסור לנגוס מהם אפילו לאורחים. ואפילו לא לזה שאחראי על התערוכה, ואפילו לא כקינוח לארוחה".
מנחה: "הוי, כמה שפר מזלם של הללו, הלוואי ויכולנו להיות כמותם. ודאי נשארו הם תמימים ואדומים כביום היוולדם".
שוב אני תוהה
שוב אני תוהה כמה מוזר הוא העולם הזה, החוקיות שבו שכל כך זרה לאדם. את הבדידות מנצחים רק מתוך הלהיות ביחד, אולם אילו הייתי ביחד לא הייתי בודד. את חוסר האמונה מנצחים רק בעזרת אמונה, אולם אילו הייתי מאמין לא הייתי נזקק לאמונה. כל דבר ודבר מנצחים בעזרת היפוכו, ורק לעתים מנצחים אם הולכים בעקבותיו. כך, למשל, האם הבודד אשר מבודד עצמו לא יוכל לנצח את הבדידות? שכן הבדידות היא בדידות, והיא מפסידה רק כשהאדם ביחד.
וכך המשכתי במחשבתי, שאת הכבוד הגדול שהאדם מבקש אפשר שיזכה בו רק כאשר יוותר על הכבוד הקטן, הכבוד מהבריות. בגאווה האמיתית של המלך זוכים רק לאחר שזונחים את הגאווה המדומה. בלב זוכים רק לאחר השבירה, ובגדולה האמיתית זוכים רק לאחר שמרגישים קטנים קטנים קטנים. באהבה האמיתית אפשר לזכות בכמה וכמה דרכים, אולם לעתים צריך אדם לשנוא את כל מה ששונה, ולאחר מכן לעמוד על אותו המכנה.
איזה מכנה? המכנה המשותף לכולנו, שכן המכנה הוא גם זה הנותן את הכינוי לכל בני האדם, ולפיכך נמצא לנו מכנה משותף.
עוד הייתי מוסיף וחושב – במקרים לא מעטים יכול האדם להיות הבמאי בחיים הללו, במאי שניתן לו התסריט מראש, אך הוא יוכל לקבוע היכן תעמוד המצלמה, וכיצד יחוו הצופים את הסרט, איזו דרך יעשה השחקן, וכמה אמיתות ונחישות תמצא בשחקן הראשי, הלוא הוא עצמו האדם המביים שניתן לו התסריט.
אולי אני
בחיפושים אחר עצמי באתי לספקות קשים מתוך השאלה – מה לו לאדם לשאול מי הוא, שהוא זה הוא, וזהו. אבל כאשר אדם חושב באמת בשאלה כדי שיוכל לדעת כיצד לנהוג, ומהו שמוגדר כחשוב עבורו, ועל מה ניתן לוותר מכורח הנסיבות, או-אז מתחיל האדם לשאול מי הוא, היינו – מה הוא מבקש, ומה נכון עבורו.
נושא זה יש בו מורכבות גדולה, שכן ההנחה היא שבני האדם דומים, ולפי הנחה זאת נוהגים ואחריה נמשכים, ועל פיה לא פעם מחליטים. אולם אני סבור שבני האדם שונים הם, ורק מכנה אחד משותף נמצא להם, והוא הבקשה לשמוח. חלק סבורים שאת אותה השמחה ניתן להשיג דרך הפחד, אחרים סבורים שהאהבה היא שתנצח.
לפי שכך, שאלתי – להיכן ולאיזה סוג מבני האדם אני שייך, היינו מי אני. יודע אני שאין 'אני'. כמה גדולה נשמעת הסתירה, ולפיכך כך גם עתידה להישמע ההגדרה. אבל צורה מסוימת של 'אני' קיימת באיזה אופן, שאילו לא כן היו נוהגים כל בני האדם בכל דרך בכל עת, ועובדה היא שאין הדבר כן. נניח לכך ואולי נמשיך במקום אחר.
מכל מקום, כמה השערות העליתי בשאלה 'מי אני', ונמשכתי אחר הכתוב ובחרתי למשוך גם אותך אחר המילים הללו ממש, אשר שיקפו לא אחת את שמתרחש בי, ואולי נכון הדבר גם עבורך.
אולי אני מוכר רגשות לכל מי שרק מוכן לקנות, אולי אני מוכר רגעים בהם איש לא מוכן להודות. אולי אני מונה רגעים מתוך חלום, או אולי מבקש אני לקחת את הקורא לטיול בעולם כפי שאני הכרתי אותו. אולי אני מוכר דמעות והתכווצויות לב ישנות, ומחסיר פעימה אחת שמחסירה הרבה פעימות. אולי לספר על פרחים אני יודע ועל אותה האהבה הישנה, אולי ללבבות התמימים אני מכוון ופוגע מתוך איזו הנאה. אולי אני מוצא מקום אליו מבקשים מי מבני האדם להגיע, ומספר על אותו המקום במסווה של אדם שאינו מבקש להשפיע.
אולי איני אני בניסיון להיות אני. אולי מקורות אחרים נמצאו לי ואותם מבקש אני עם אחרים לחלוק, אולי מעולם לא הייתי בטוח במילותיי ולכן ביקשתי משך זמן רב לשתוק. אולי אשתוק לתמיד, ורק הלב בדד ברטט ינסה לעכל את גודל השקט מבלי לחזור על אותן המילים ומתוך כך שוב יזכה בקרבה המבוקשת, בתמונות עצי ההדר שאפילו בחורף לא איבדו תמימותן.
ואולי על רקע אותם השמים הבוכים על זוהרם, יימצא שוב אותו היוקר בתמונות ששמרו חיותן. ולרגע קל שוב אדע שאין לאן. והאדם שואל מדוע, ומדוע הוא שואל, ולעומתו העולם בטוח כאילו אינו טועה. ועצים עומדים זקנים עדיין, כמו היו כאן מעולם, והאדם מביט משתאה ותוהה להיכן חלפה לה אותה החדווה, ועוד כמה רגעים יקרים המתכסים לאיטם אט אט. עד לאותו היום בו חומות יכזיבו ומבצרי הלב יתבצרו לאחרונה, ואותם בני אדם יקרים אשר הפסידו יקומו לחיות שוב באותו העולם, וידעו בליבם ובעיניהם יבינו שלא לשווא הייתה מלחמתם.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
