החיים מלאי ציפיות, לפעמים עובדה זו צריכה פשוט להיות במודעות שלנו.
אך לא באמת לצפות למשהו. ללכת על ריק, כלומר לזרום.
כאשר אנחנו אבודים, זה לא אומר שאיננו חושבים שאנחנו לא בשליטה. לפעמים זה הפוך
כאשר אנחנו מרגישים הכי אבודים או חסרי עניין מה שמחזיק אותנו זאת התחושה שאנחנו בשליטה
זה נובע מעצם העובדה שאנחנו בכלל לא יכולים להשלים עם זה.
איננו מבינים שאנחנו אבודים.
עמוק בתוך עצמנו.
לחלק מאיתנו זה יותר קשה.
חלק מאיתנו כלואים שם.
שם, אצל ה"אני" העצמי, העצמאי
ששייך לי.
הבעיה מתחילה כאשר מתוך תחושת האבדון, נולדת תחושת שליטה ואז צומח כוח.
ואז יש הדחקה. הדחקה של חולשה עם כוח שמתגבר.
ואז הכוח חזק יותר מההיגיון. "האני השולט" נכנס.
במצב זה אתה כבר אבוד.
מה שמחזיק ומניע אותך אלו הם האנשים,
האנשים שסובבים אותך.
המפחיד הוא שגם הסביבה שלך היא אינה באמת שלך
מאחר והסובבים אותך יכולים להיות באותה מידה אויבך.
אז במקום זה אתה בוחר ב:
הדחקה.
שליטה.
כוח.
בסדר הזה.
אין זמן להתמודד עם כאב מאחר וצריך לנהל מלחמות, לוחות זמנים, מערכות.
הסביבה מלוכלכת, אך מאוחר מידי לנקות.
האנשים הטובים נתנו סימן חיים אך הגורל לא בחר אותם לצידך.
אתה חושב לעצמך:
הגורל או אני?!
אתה שואל את עצמך:
יכולתי לפעול אחרת? ואז אתה עונה. אולי.
ואז אתה מתעורר ומבין שאת הרכבת הזו כבר אי אפשר לעצור.
אולי בכל זאת? אפשר אולי להעלות נוסעים חדשים?
או אולי נושאים ישנים?
ואז אתה שוב אבוד.
מבין, תוהה לעצמך ומפחד.
אתה מהרהר ומעלה מחשבות של בדידות, למרות שבת שזוגתך יושבת לצידך.
אוהבת. היא באמת אוהבת אותך.
למרות שאתה שק של חרא, אתה יודע שהיא באמת אוהבת אותך.
היא קוראת לך אהובי. היא גם פוחדת.
היא לא יודעת מה העתיד יביא.
אתה בורח ומקווה שיהיה טוב.
בסוף הכל מסתדר, בלי התמודדויות
בלי מאבקים.
כי אתה מכיר הכי טוב את עצמך
כי אתה לא אבוד.
כי האני שלך וה-אתה שלך
יודעים הכי טוב בשבילך
מוקדש ל-X ולכל האנשים שלמרות מה שהם חושבים
הם חייבים זאת לעצמם.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
