פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 642 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 13 שנים ו-3 חודשים סיפור חיים פרק 8 A.B.
39
פרק 8: לחיות כדי לחוות.
בגלל כנס קרדיולוגים היה עלי להמתין יומיים לניתוח, אבל בהתחשב בתנאים באסותא, זה לא נורא. היה לי ספר טוב, (גוף שני יחיד, של סייד קשוע) עברו שנים מאז שקראתי כל כך הרבה ברצף. חוץ מזה הייתה לי טלוויזיה תלויה בהישג יד, עם מסך מגע שגם הופך למחשב. (חידושי הטכנולוגיה להנאת החולים.) במה שנוגע למזון, יצא לי כמה פעמים לבקר בבתי חולים, (לא כפציינט) ותמיד שמעתי כמה שהאוכל גרוע. ארוחות הבוקר היו בסדר, עם אפשרויות בחירה די מוגבלות, אבל באותו מעמד קיבלת תפריט צהריים, עם מבחר של ארבע מנות עיקריות, בקיצור מלון חמישה כוכבים. הייתי כמובן בחדר ליחיד, שללא כל המוניטורים והצינורות, ממש מזכיר את החדרים בהילטון. הפרסום לו זכיתי עורר את סקרנותם של עובדי המחלקה, ומידי פעם שאלו אותי האם באמת לא היה כלום שם במה שקרוי העולם הבא. התלבטתי אם לא לנצל את ההזדמנות ולהמציא איזו אגדה, אבל לא עשיתי זאת, לא רציתי להתמודד אחר כך עם הגרסאות הסותרות שלי. במשך כל שעות היום ביקרו אותי בני משפחתי וחברים. לחדר נכנס סניטר עם אלונקה,
הגיע הזמן ללכת לחדר ניתוח, אמר הבחור במבטא ערבי כבד.
קמתי מהמיטה והלכתי לכוון הדלת. עצור רגע,
לאן אתה הולך? הוא שאל, אתה רוצה לקחת לי את הפרנסה?
הוא השכיב אותי על האלונקה והוביל אותי דרך סדרה של פרוזדורים לאגף חדרי הניתוח. שעתיים שכבתי באולם מחולק על ידי וילונות, ועקבתי אחרי בית החרושת לניתוחי לב. באולם בו שכבתי המתינו כעשרה מועמדים לניתוח. הרמקול השמיע הוראות מהסוג,
לנקות חדר ניתוח שתיים, להכניס את יוסף קלמנוביץ' לחדר ניתוח חמש. וכך הלאה והלאה.
כשהוכרז שמי ברמקול כבר הייתי בתרדמה עמוקה. התעוררתי אחרי כמה שעות, ודרך מסך ערפל ראיתי לידי את רחל. לדבריה המשפט הראשון שאמרתי לה הוא,
אני ממש שמח שנולדת.
הייתי צריך למות ולקום לתחייה כדי לבטא את אהבתי לרעייתי בצורה כל כך ציורית. כשהערפל התפזר הבחנתי באילנה חברתנו שעמדה במרחק מה מאחורי רחל. תמונת המצב הייתה עגומה למדי, צינורות היו תקועים בכל מקום אפשרי בגופי, מטעמי צניעות לא אכנס לפרטים. מהבעת פניה של רחל חשבתי שאפ לא יאשפזו אותה, יהיה זה אני שיהפוך לאלמן. בזכות התמיכה של אילנה,היא נרגעה מעט והן נסעו הביתה. למחרת כבר הייתי יותר מאושש, ואחרי עוד יום, הורידו אותי מהמיטה והורו לי לטייל בפרוזדורים. כל כמה שעות שלפו ממני צינור אחד או יותר, ואחרי ארבעה ימים שוב נראיתי כמו אדם מהישוב, או ליתר דיוק, מכדור הארץ. עד שקלטתי מי היא אולגה יבגניה או אנסטסיה, אמרו לי לאסוף את המיטלטלין ולפנות את המיטה לחולה אחר. עברתי למלונית בתל השומר. זה לא היה מלון יוקרתי, עם זאת נתתי לו ארבעה כוכבים, רחל אמרה שאפשר לכל היותר להגדיר את המקום כבית הארחה של קיבוץ. כך או כך בילינו שם ביחד שבוע ימים, במהלכו החלמתי מספיק כדי להסתדר בבית. בבדיקות שעברתי עד כה התבשרתי שהניתוח וההחלמה שלי מרשימים.
אחד התחביבים שלי היה מאז ומתמיד, קולנוע. בשלב הזה של חיי זה התבטא רק בצפייה בסרטים. בקולנוע גם פגשתי את רחל, שתהפוך להיות שותפתי לחיים עד כתיבתי שורות אלה. את שם הסרט שראינו, אינני זוכר. אבל זה מובן לאור הנסיבות. בזמן ההפסקה שמתי לב שידידי בני, יושב ליד שלוש נערות נעימות למראה.
איזה מין חבר אתה? יושב ליד שלוש בחורות יפות ולא מציג לי אותן.
בני לא היסס לרגע, סליחה לא ראיתי אותך, נא להכיר.. הוא פנה אל הנערות, אני מתנצל אבל שכחתי איך שקוראים לכן. רחל היא זו שישבה לידו.
איך יכולת לשכוח דבר שלא ידעת מלכתחילה? היא שאלה מחייכת.
40
צלצול הכריז על סוף ההפסקה, ושאלתי את בני אם הוא מוכן להתחלף במקומות.
בשמחה, בשביל מה יש חברים, הוא ענה ועבר לשבת במקומי.
במהלך הסרט ניסיתי להרשים את הבנות בכל מיני הערות מתוחכמות, אבל התגובה שלהן הוציאה לי את האוויר מהמפרשים. נכלם התקפלתי ולא הוצאתי מילה עד סוף הסרט. באוטובוס שוב פגשתי את שלושתן, וחידשתי את ניסיונות החיזור שלי, אבל הן הגיבו בהערות סרקסטיות, לעגו להופעה שלי במדי טירון, ולשפה הדלה בה אני מתבטא. במהלך הנסיעה בכל זאת הצלחתי לשבור את הקרח עם כמה בדיחות ואמירות שנונות. התברר שהן גרות בנוף-ים, שלבעלת השיער השתיני קוראים רחל, הבלונדינית היא דינה, אחותה של רחל, והשחרחורת שמה שושנה, אבל היא מעדיפה להיקרא ורדית.
לא מזמן הכרתי מישהי בשם ורדית, אבל זה סיפור ארוך, אמרתי ולא הוספתי הסבר.
מאותו ערב, התחלתי להסתובב בסביבות הבית של האחיות. נודע לי שלמרות גילה הצעיר, )דינה הייתה אז כבת חמש עשרה אבל נראתה בת תשע עשרה) היא מאוהבת ביעקב, רס"ר בצבא שמבוגר ממנה בשמונה שנים. בשושנה (ורדית) לא היה לי עניין. היא הייתה מסוג השתקניות, (מה שמקובל לרוב כתכונה חיובית) אבל כמה עניין אפשר למצוא באדם שאין לו דעה בשום נושא. לעומתה אצל רחל, אין נושא בעולם שעליו היא תסכים אתך. הוויכוחים איתה היו אינסופיים, וכמו בסיפורי אלף לילה ולילה, כל ערב היינו נפרדים באי הסכמה, וממשיכים את הויכוח למחרת, עד שהתברר לנו שאנחנו בעצם מה שנקרא יוצאים קבוע.
בצה"ל יצא צוו המחייב את כל היחידות שאינן קרביות, להכשיר מספר חיילים לשמש גרעין לוחם, במקרה הצורך. לשם כך היה צריך לשלוח נציג מכל יחידה לקורס סמלים קרביים. אנחנו שהיינו רגילים לתנאי עבודה כמו בהסתדרות, משמונה בבוקר עד ארבע אחה"צ, עם הפסקות לארוחות, ראינו בכך עונש, זו הסיבה שהמפקד החליט לשלוח אותי לקורס הזה, אולי שם יחדירו בי קצת משמעת.
שוב מצאתי את עצמי במסגרת צבאית נוקשה, עם השכמה בחמש , ריצה של שישה קילומטרים, מסדר בוקר, ביקורות נשק, ואחר כך, מעבר מכשולים. מסעות רגליים עם תרמיל גב עמוס אבנים, כל החבילה המוכרת כל כך, אם לא מניסיון אישי, אז מסרטי קולנוע. היה בכל זאת דבר אחד חיובי בקורס. הוא התקיים בבסיס שנמצא במערב הרצליה, במרחק הליכה מנוף-ים, וכזכור, גם אני וגם רחל גרנו שם. אמנם סדר היום הצפוף לא אפשר ליהנות יותר מדי מהקרבה הזאת, אבל מדי פעם קיבלנו אפטר, ובנוסף הצלחתי לפעמים לחמוק מהבסיס, בעזרת חבר שהחליף אותי בשמירה. היות והתגנבות היחידים הזאת התרחשה בלילות, הייתי מטפס ונכנס לחדר של רחל דרך החלון, מבלה איתה עד עלות השחר, מחליק החוצה באותה דרך, ומגיע בריצה לתחילתו של יום אימונים נוסף. מה שזכור לי בעיקר מאותו קורס, זו העייפות התמידית בה הייתי שרוי. הייתי נרדם בכל מיני מצבים. בכיתה המדריך היה מפנה אלי שאלות. מה שהעיר אותי היה קריאת שמי, כך שאת השאלות עצמן לא שמעתי. הכיתה הייתה מתפוצצת מצחוק מהתשובות המאולתרות שלי, אבל היה בהן תמיד איזה קשר לנושא, שיצר את הרושם שהייתי בכל זאת קצת בעניינים.
יום אחד נכנס לכיתה אחד הקצינים ואמר,
מהמשרד שלי נגנב תיק. אני משאיר את הדלת פתוחה עד הצהריים. אני מציע שמי שלקח אותו, יחזיר אותו למקומו, ובכך אני אראה את הפרשה סגורה.
לפתע נשמעה ירייה ממש סמוך לכיתה. בבת אחת קמו כל החניכים ופרצו החוצה. עד שגמרתי לשקול אם כדאי לי גם להצטרף אליהם התחילו לחזור תוך צחקוקים למקומותיהם.
במסגרת שיטות הדרכה הדגמתי לכם שהסקרנות מעוררת כל אדם, חוץ ממקרים חריגים. הוא אמר והצביע לכיווני. כל הכיתה פרצה בצחוק אדיר.
על מנת להטמיע את המידע שאתם מעבירים, צריך להפעיל אצל החניכים כמה שיותר חושים. אתן לכם דוגמה. יום אחד פגשתי חבר ברחוב, וסיפרתי לו שלשכונה הגיעה משפחה עם בת יפהפייה, היא נראית לי כבת עשרים. סקרנותו של חברי הייתה בולטת. לפתע היא עברה על המדרכה ממול.
41
תראה הנה היא! קראתי בשמחה. כשחברי ראה אותה הוא קלט בלי ספק שחוש הראיה מגביר את ההתרשמות. עכשיו תחשבו איך היה, אילו התאפשר לו גם להשתמש בחוש המישוש.
זה כנראה שיעור מאוד חשוב, ואני הבנתי אותו פשוטו כמשמעו, כי מאז השתדלתי להשתמש במרב החושים במפגשי עם המין היפה, דבר שהסתיים לא פעם בסטירה מצלצלת.
כך אני אוהבת להשתמש בחוש המישוש, אמרה לי חיילת אחת אחרי שהיא סטרה לי.
במרחק קטן מהצריף שלנו שכן חדר התרבות של הבסיס. היו בו כמה מדפים עמוסי ספרים, היו כמה משחקי לוח, (היחיד שהיה בשימוש היה שש-בש,) והיה פטפון עם רמקול שנשמע בכל שטח הבסיס, היה כנראה רק תקליט אחד, השהרזדה של רימסקי קורסקוב. זה היה תקליט מהסוג שהיה קיים באותה תקופה, הם היו מוקלטים על שני הצדדים, ועל כל צד היה רק פרק אחד. ומאחר והפטפון היה כנראה מחזיר את המחט להתחלה באופן אוטומטי, או שסמלת התרבות התעצלה להפוך אותו, שמענו את הפרק הראשון של היצירה הנפלאה הזו, במשך שלושה חודשים מהבוקר עד הערב. אני באמת חושב שזאת מוזיקה נעימה לאוזן, אבל אחרי כמה ימים זה מתחיל לעצבן, ובהמשך זה כבר יכול להוציא אדם מדעתו. לא ברור לי איך איש לא לקח יוזמה ושרף את המועדון.
כל לילה שני היינו בתורנות שמירה, ברגע שהייתי מגיע למקום ומשחרר את קודמי, הייתי שוקע בשינה עמוקה. מידי פעם היה עלי לפטרל בין שני הנגרים. המרחק ביניהם היה כמאתיים מטרים. הייתי עושה את הדרך בשינה, מגיע מול הבניין, מסתובב, וישן את כל הדרך בחזרה. איך לא נתקלתי בקיר אפשר רק להסביר אם פיתחתי תכונות של עטלף.
בסיום הקורס נערך טכס מפואר עם נואמים וחלוקת דרגות, ובערב התקיימה מסיבה, אליה הזמנו את חברותינו. קבעתי עם רחל להיפגש ליד כביש החוף, שנמצא בערך בחצי הדרך. הגעתי שלא כהרגלי, כמה דקות לפני הזמן. את רחל לא זיהיתי עד שהיא הייתה במרחק של כמה מטרים. היא לבשה חולצת משי בסגנון סיני, צעדה בשיווי משקל רופף על נעליים עם עקבים גבוהים. ואם לא די בכך, שפתיה היו משוכות בשפתון אדום לוהט. להזכיר למי שאיננו יודע, שבאותם ימים, בנות לבשו בגדים צנועים, ונעלו סנדלים, או לכל היותר נעליים שטוחות, ואכן כך היא הופיעה בכל הפגישות הקודמות. רציתי לשלוח אותה הביתה להחליף את התחפושת, אבל היה מאוחר מדי. עמדתי על כך שהיא לפחות תמחק את השפתון, כי אם לא, גם אני אמרח צבע על שפתי. האיום עשה את שלו, ובצעד זהיר הצטרפנו לחוגגים. שם התברר לי שהתגובה של חברי הייתה מאוד שונה. בזה אחר זה הם הזמינו אותה לרקוד, אבל רחל דחתה אותם בנימוס, אני רוצה להאמין שזה נבע מרצונה להיות כל הזמן בחברתי, ולא מפני חשש שהעקבים הגבוהים ערערו את יציבותה.
בשובי ליחידה שלי, ומאחר שלא היה צורך מידי בכישורי המלחמתיים, מינו אותי בוחן רכב. היה עלי לבצע ביקורת תלת חודשית לכל המכוניות והאופנועים בבסיסי חיל האוויר ברחבי המדינה. לא היה לי עדיין רישיון נהיגה, אבל עם ההמלצות הדרושות, עברתי תוך זמן קצר בחינת נהיגה, הצמידו לי עוזר, ויצאתי לדרך. בכל בסיס שהינו כמה ימים, ועברנו לבסיס הבא. בדיקת כלי הרכב, כללה נסיעת מבחן, שהיינו מבצעים בדרך כלל בתחומי המחנה. בדיקת המכוניות לא היוותה בעיה, כי הרי היה גם לי וגם לשותפי ניסיון די עשיר במכונאות ובנהיגה. אבל בפעם הראשונה שגמרתי לבדוק אופנוע, ולקחתי אותו לנסיעת מבחן, (אני רוצה להדגיש שהניסיון היחידי ברכיבה על רכב דו גלגלי, היה על אופניים.) ובכן איך ששחררתי את המצמד, האופנוע זינק קדימה, ומצאתי את עצמי נוסע בתעלת בטון, מהסוג שפוגשים בהרבה מחנות צבא, ניסיתי לבלום, אבל ראיתי שבמרחק קצר לפני עובר גשרון מעל התעלה. בהטייה קלה של הגוף, וסיבוב קל של הכידון, האופנוע טיפס על הדופן המשופע וכמו הביצועים על קיר המוות בקרקס. הייתי שוב על השביל. השותף שלי שהיה עד לכל האירוע הסתכל עלי בהתפעלות, שמע, לא ידעתי שאתה כזה אופנוען, זה היה ממש מרשים.
בהופעה מלאת בטחון המשכתי לבדוק את יתר האופנועים.
42
עברו כמה חודשים ללא אירועים מיוחדים, עד שיום אחד בעודי משוטט באחד הבסיסים אי שם בארץ, אני רואה התקהלות לפני באזור מגורי הבנות.
מה קורה כאן? שאלתי את אחד החיילים.
תשתוק ותעמוד בתור. הוא ענה.
אחרי כמה דקות נפתחה הדלת, ומהחדר יצא חייל מכפתר את מכנסיו. חייל אחר נכנס במקומו.
אולי אתה מוכן בכל זאת להסביר לי מה מתרחש? המשכתי להתעקש.
אצל דורית בוער למטה, אנחנו התנדבנו לכבות לה את האש. הוא ענה ופרץ בצחוק.
המשכתי להמתין לתורי, שהלך והתקרב. כשהמתנדב שהיה לפני יצא מהחדר, יצאה גם דורית. פניה היו בהירות עם סומק קל שנבע כנראה מפעילותה הגופנית. שיער שחור גולש בגלים במורד הכתפיים.
במוחי עברה מחשבה, שהיא בוודאי נוהגת לקלוע את שיערה לצמה. היא הייתה לבושה בחולצה גברית שכיסתה את גופה הטמיר וחשפה רגליים חטובות, כמעט עד לנקודת המוצא. הרגשתי את הלב שלי פועם. חיכיתי שדורית תחזור פנימה, ואני אכנס אחריה, אבל היא נשענה על המשקוף והתחילה לשיר, בבוכרה היפה בעירי ברוכת השמש, חרב המשפט שלופה, חרב המשפט.
עזרתי עוז ושאלתי, מה קורה, נכנסים?
היא תקעה בי מבט קפוא. מישהו הזמין אותך?
למה הפסקת דווקא בתורי, אולי את יכולה בכל זאת לקבל אותי? שאלתי בקול הכי מפתה שלי.
אולי אני יכולה, אבל לא בא לי. היא אמרה בכעס. אם יש לך תלונה, אתה יכול לפנות למפקד.
בבסיס הזה פגשתי את איתמר. אם לי היו בעיות משמעת בצבא, בהשוואה אליו, היה מגיע לי צל"ש. היינו שנינו בריתוק מחנה למשך חודש ימים. אינני זוכר מה הייתה הסיבה במקרה הזה, כי היו הרבה. המשטרה הצבאית לא אהבה את ההופעה שלי, לא את הסנדלים שנעלתי לא את הצעיף האדום שהיה כרוך על צווארי, והם גם לא אהבו שאני לא חובש כומתה, מה שבאותם ימים היה חובה. איתמר שאל אם אני באמת מתכוון להישאר כל החודש בבסיס.
אני לא חושב, עניתי, אני צריך למצוא דרך לצאת מכאן.
בוא איתי, ובעוד פחות משעה תהיה בבית. הוא אמר.
לא האמנתי למראה עיני כשהוא הופיע אחרי כמה דקות נוהג בג'יפ כשדרגות של סגן-אלוף על כתפיו. החזרנו הצדעה לש"ג בשער והוא הסיע אותי עד הבית. רחל קיבלה אותי ברגשות מעורבים.
לא נראה לך חסר הגיון להסתכן כל כך בשביל להיות כמה שעות בבית? היא שאלה.
רציתי להגיד לה שכדי לפגוש אותה ולו לכמה דקות, אני מוכן לעשות כל דבר, אבל לא אמרתי, כי המחשבה הזאת באה לי באיחור. זה סיפור חיי, שיש לי תמיד תשובות חכמות, אבל הן עולות בדעתי בדיעבד. החשש של רחל דבק גם בי, ולא יכולתי לדחוק ממוחי את המחשבה על העונש שצפוי לי כשיתפסו אותנו בבסיס. בשעת בוקר מוקדמת עשינו את הדרך בחזרה. איתמר נהג בקור רוח, סימן לשומר לפתוח את השער, בירך אותו בבוקר טוב, והחזיר את הג'יפ למקומו. אחרי כמה ימים, איתמר סיפר לי שיש מסיבה באיזה בסיס מרוחק, והציע שניסע לשם.
נשתמש באמצעי התחבורה הרגיל שלנו, הוא אמר בחיוך.
לא רציתי לקחת שוב את הסיכון, העדפתי לפעול בצורה עצמאית. ואכן באותו חודש, יצאתי כל ערב דרך פרצה בגדר, ובטרמפים נסעתי הביתה. או ליתר דיוק, לביתה של רחל. בגלל חוסר השינה, הייתי נרדם בכל מיני מצבים. באוטובוס היה ראשי צונח על הכתף של מי שישב לצידי. אם זה היה גבר, הוא היה מרחיק אותי בדחיפה. לפעמים זה היה מלווה בצעקות וגידופים. מנשים זכיתי לרוב בתגובה יותר מתחשבת, הן היו משעינות את ראשי על הכתף, ודואגות שהוא לא יישמט. פעם אחת התעוררתי כשראשי נח בין שדיה של גברת נחמדה.
ישנת טוב? היא שאלה כשפקחתי את עיני.
סליחה, לא התכוונתי להפריע, עניתי נכלם.
לא קל לכם בצבא, נכון? היא אמרה בחיוך.
43
זו הייתה אישה נעימת מראה, כבת ארבעים. שמעתי כל כך הרבה סיפורים על יחסים בין נשים מבוגרות לגברים צעירים. בדמיוני ראיתי אותה מדריכה אותי איך להפוך למאהב אולטימטיבי. הייתי שקוע בהזיותיי, כאשר האוטובוס עצר וירדתי בלי לומר לה שלום. מה עשיתי? הרי יכולתי להמשיך איתה ולנצל את ההזדמנות. במשך ימים ייסרתי את עצמי במחשבה שהחמצתי אפשרויות בלתי מוגבלות. האם אני חי באשליות?
באחד הלילות עמדתי בצד הדרך מחכה למכונית שתעצור לי כדי להגיע לבסיס. למעלה משעה עמדתי ככה ואף מכונית לא עברה. מיואש התיישבתי על ערימת חול לבנייה במרחק קצר מהכביש. אחרי מספר שעות התעוררתי מוקף סקרנים שהביטו עלי מלמעלה.
חשבנו שאתה קורבן לרצח שלא הספיקו לקבור כראוי. אמר אחד האנשים.
כפי שאתה רואה, אני עדיין נושם, עניתי. ועכשיו אם תאפשרו לי אני אנסה להגיע לבסיס.
קמתי ניערתי כמיטב יכולתי את החול והתרחקתי מהמקום, הספקתי לשמוע אחת הנשים מעירה,
חייל מסכן, ממש מת מעייפות, הוא נראה עדיין ילד. מי יודע איך מטרטרים אותם בצבא.
בצה"ל הוחלט לאחד את כל היחידות שעוסקות בתחומי השירותים הטכניים. כתוצאה מזה הועברתי למוסך המרכזי של חיל החימוש. איך שנכנסתי דרך שער הבסיס בהופעתי הרגילה, כלומר נעול סנדלים, צעיף אדום על הצוואר, וללא כומתה. רס"ר הבסיס שלח אותי ישר למטבח.
אולי קרצוף סירים ומחבתות במשך כמה חודשים, ילמד אותך איך צריכה להיות הופעה של חייל.
הטבח קיבל את פני עם ערימת סירים וקונטיינרים.
תזיז את התחת, ותנקה את הכלים האלה, כאן זה לא בית הבראה!
לא קלטתי איך זה נפל עלי, במשך שנה וחצי של שרות, לא עברתי כזאת השפלה. החלטתי לסרב פקודה, אפילו אם זה יעלה לי בישיבה בכלא צבאי. בזעם הטבח הלך לכוון משרד הרס"ר. בחור בלבוש אזרחי פנה אלי מחייך בחביבות,
שמי יורם, אני רואה שאתה מעוצבן, תרשה לי להציע לך משהו, אל תיכנס לעימות ישיר עם הממונים, בעיקר כשאתה לא לגמרי צודק, ואתה חייב להודות, שהופעה כזאת לא ממש בהתאם לכללים. ובסופו של דבר אם תמשיך ככה, אתה תשלם את המחיר, אז במקום להיעלב עדיף שתיקח את זה בחיוך, תשטוף כלים כמה ימים, ואחר כך תחזור למוסך ולחברים שלך, וכל העניין ישכח. אני אעזור לך כמה שאני יכול.
כך אמר, והתחיל בעצמו לשטוף את הכלים. לא יכולתי כמובן לתת לו לשאת את העונש שלי, והצטרפתי למשימה. כשהטבח חזר הוא מצא את שנינו שקועים עמוק בעבודת הניקיון. בדיעבד התברר לי שהוא ביטל את התלונה. בסוף היום יורם הזמין אותי לחדרו. זה היה חדר עלוב בצריף מתקופת השלטון הבריטי, אבל יורם הצליח להפוך אותו לפינה חמה, עם וילונות על החלון, שולחן קטן מאולתר מארגז תחמושת, מכוסה במפת שולחן רקומה, ועליו עציץ עם צבר שראשו כדור אדום. שוחחנו עד עמוק אל תוך הלילה. הוא סיפר לי על הילדות שלו בצ'כוסלובקיה, איך הוא עבר את המלחמה כילד נוצרי אצל משפחת איכרים. כמובן שזה יצר חיבור מידי. דיברנו על מוזיקה שאהבנו, ואם כבר מדובר על זה אז הוא הוציא גיטרה מארון הפח שהיה לו בחדר, מאותם ארונות אפורים שאפשר לפגוש בבסיסי צבא, אבל יורם צבע אותו בגוון שהיום נקרא, חום פיטריה.
לצלילי גיטרה, יש יכולת לחדור ישר ללב. בסוף הערב הרגשתי שנהיה חברים לנצח, הייתה לי עדיין בעיה מסוימת עם המקצוע שלו, לשאלתי מה גרם לו לבחור במקצוע הזה, ענה שאימו אמרה שכדאי לו להתמחות באומנות הקולינרית. (עד שפגשתי את יורם חשבתי שבישול זאת עבודה למי שלא מוכשר לשום עבודה רצינית, אבל אומנות קולינרית, זה לא היה עולה בדעתי.) "דבר אחד מובטח" אמרה אימו, "בעבודה הזאת, לעולם לא תהיה רעב"
ובאמת יורם היה מה שנקרא, עגלגל. ארוחת הבוקר שהוא הכין לנו למחרת, כללה כעשר ביצים, סלט עשיר, לחם מטוגן בשמן, (בצבא נהגו לספק ליחידות לחם, כמה ימים לאחר שהוא נאפה, כששאלנו מה הסיבה,הוסבר לנו שזה מטעמי בריאות) הטיגון במרגרינה הפך אותו לדליקטס.
44
אם הייתי נשאר הרבה זמן ביחידה הזאת, הייתי בוודאי מגיע למשקל של מאה קילו. מי שישב לנו על הוריד, כל יום מבוקר עד ערב היה יחיא, סמל הדת של הבסיס. הוא היה מוציא אותנו מהכלים עם הטענות האינסופיות שלו. מאין לקחת את הליפה הזאת? זה היה בכיור החלבי. אתה לא רואה שהסיר הזה מסומן באדום? אני אדווח עליכם לרבנות הצבאית. כל מה שעשינו לא היה לפי פקודות מטכ"ל. התימני הקטן הזה היה החייל הכי שנוא בבסיס, ולא על רקע גזעני.
יום אחד יורם ערך שולחן עם שפע מעדנים ועוגות לכבוד מסיבת השחרור של אחד מאנשי הסגל. יחיא ניכנס לחדר האוכל והתחיל לערוך בדיקות כשרות לעוגות.
את העוגות האלה אני לא מאשר. הוא אמר כשחיוך זדוני מרוח על פניו.
אני מציע שתגיד יפה שלום, תפנה את השטח, ותחסוך לכולנו צרות צרורות. אמרתי, מנפח את החזה כמו טווס.
אתה לא תגיד לי מה לעשות! הוא צרח בקול שהפך לציוץ, אני אגיש תלונה למפקד הבסיס.
לנגד עיני הופיעו סצנות מקומדיות סלאפ-סטיק עם בסטר קיטון, צ'רלי צ'פלין ואחרים. הרמתי עוגת קרם ותקעתי אותה ישר בפרצופו.
עכשיו יש לך על מה להתלונן.
כל הנוכחים פרצו בצחוק היסטרי, ואותי העבירו לבסיס אחר.
שלחו אותי לבסיס של חיל ההנדסה, לעבור קורס מחבלים, עם התמקדות בפירוק פצצות. זהו אחד התפקידים המסוכנים ביותר בצבא. כנראה שהחליטו להיפטר ממני באופן סופי. הדבר הראשון שמשך את תשומת ליבי כשהגעתי לבסיס,הוא שלט ענק מעל שער הכניסה, בו כתוב בזו הלשון.
" יש רק שני סוגים של חבלנים. חבלן טוב, וחבלן מת."
נכנסתי למשרדו של סגן מפקד הבסיס. הקצין הרים את עיניו מעיון בניירת, הבחנתי שזה התיק האישי שהגיע לפני. עז אתה הארטיסט עושה הצרות? הוא ספק שאל, ספק הצהיר.
כאן אנחנו כבר נעשה ממך חייל למופת, הוא אמר בחיוך סרקסטי.
האם זה לא מעט מאוחר בשביל זה? נשארו לי רק עוד חודשיים עד השחרור, שאלתי.
תתפלא כמה ארוכים יכולים חודשיים להיות. הוא אמר. ועכשיו אוף לי מהעיניים.
רב"ט לקח אותי למאהל, הצביע על מיטה ריקה. תשאיר את הדברים שלך כאן, ובוא אחרי. הוא אמר. הקורס מתחיל בעוד שבועיים, בינתיים תעשה עבודות רס"ר.
פירוש הדבר לנקות את בתי השימוש, לפנות את פחי האשפה. לסייד את הלבנים בצידי השבילים, פשוט כיף. שוב החלטתי לסרב פקודה, יהיה המחיר אשר יהיה. בעודי עומד להיכנס למשרד הרס"ר, שמעתי שני קצינים מתלוננים על המצב.
אני לא מסוגל לבצע את המשימות, חסרים לי עובדים במוסך, וכל יום מגיעות עוד ועוד מכוניות לתיקון.
אם לא אקבל עוד מכונאים בקרוב, שנינו נהיה בצרות. אמר קצין אחד לחברו.
תסלחו לי שהקשבתי לשיחתכם, אבל אני יכול לפתור לכם את הבעיה, אמרתי קופץ על ההזדמנות.
מי לכל הרוחות פנה אליך, ומי אתה בכלל? שאל אחד מהם, מסתכל עלי כאילו הייתי איזה שרץ.
אני מכונאי רכב סוג א, ואתם יכולים לנצל את המקצועיות שלי, אבל אם אין לכם עניין בזה, אני אמשיך לבזבז את זמני לריק, ואתם תמשיכו להתלונן שחסרות לכם ידיים עובדות. אמרתי.
ידעתי שאני לוקח סיכון, אבל היות וממילא עמדתי להיענש, החלטתי לנסות את מזלי.
סתום כבר את הפה, שמעתי אותך מספיק! צרח הקצין שכנראה נעלב, אחרי כמה שניות של היסוס הוא אמר, בוא אחרי.
הוא צריך להתייצב אצל הרס"ר, אמר הרב"ט שאמד כל אותה עת ועקב אחרי במבט משתומם.
תגיד לרס"ר שהוא איתי. ענה הקצין בטון תקיף,
45
שמעתי לא מעט סיפורים על חיילים שחטפו מכות מקצינים שנעלבו. אם זה מה שהוא תכנן, אז צפויה לו הפתעה. אמנם עברו כבר כמעט שנתיים מאז שהתאגרפתי לאחרונה, אבל אומרים שמתאגרף נשאר מתאגרף גם אם עבר זמן. הוא הוביל אותי בין שורה של מחסנים. מקום אידיאלי לבצע את מה שהוא זמם. הוא בוודאי ראה הרבה סרטי פשע. אני מצידי שמרתי על מרחק בטחון, גם לנגד עיני עברו סצנות בהם המוביל מסתובב לפתע ותוקע מכת אגרוף בפרצופו של זה שהולך אחריו.
מה אתה זוחל? תזיז את הרגליים. אמר הקצין תוך שהוא מסובב את ראשו אחורה, הוא פנה ימינה מעבר למבנה, ואני הלכתי בעקבותיו. אכן הגענו למוסך. מספר מכוניות חנו שם עם מכסה מנוע פתוח, כמחכות לידיים המוכשרות שיטפלו בהן, והנה הגעתי כדי להחזירן לחיים. הקצין הציג אותי בפני סמל שטיפל באחת המכוניות.
הבאתי לך את התגבורת שביקשת, הוא טוען שהוא מומחה, שלח אותו להחליף בגדים, ותכניס אותו לעבודה. אמר הקצין לסמל, אחר כך הוא פנה אלי,
תתייצב אצלי בשבע בערב למשרד. אמר הסתובב והלך.
למוסך הזה לא הייתה סמכות לבצע תיקונים שדרשו פירוק מנוע, או עבודות ברמה הזאת, אלא רק טיפולים ותיקונים קלים, אלה כללו את מערכת הדלק וההצתה, כך שהפתרון היה תלוי בעיקר בקביעת הדיאגנוזה הנכונה, העבודה עצמה אחר כך הייתה קלה ומהירה. אחרי כמה תיקונים פשוטים הסמל שהיה למעשה המכונאי הראשי הטיל עלי אתגר רציני. זה היה הג'יפ של מפקד הבסיס, הכל נראה תקין, אלא שאחרי נסיעה של כחצי שעה המנוע היה דומם. זה לקח כחצי שעה נוספת, עד שניתן היה להתניע אותו מחדש. המנוע אפילו לא היה חם במיוחד, הוא בדק את המאייד ואת המפלג ולא איתר את מקור התקלה.
אם אצליח לפתור את הבעיה, האם אתה מוכן לשכנע את המפקד שלך, שישאיר אותי כאן במוסך?
עשינו עסק. הוא אמר, וחיוך התפשט על פניו הקפואים.
זכרתי שלפני כמה שנים, נתקלתי בבעיה דומה. עבדתי אז במוסך של חיים בהרצליה, הביאו לתיקון מכונית צ'כית מדגם סקודה. הייתה לה תכונה מוזרה לכן היא נחרטה בזיכרוני. הגלגלים הקדמיים נטו באלכסון פנימה בחלקם התחתון, כמו בן אדם עם רגלי O. מה שחשוב לעניינינו הוא, שהתקלה הייתה בדיוק זהה לזו שתוארה בג'יפ. חיים שהיה מכונאי עם שנים של ניסיון, בדק את כל מה שניתן לבדוק, אך לשווא, ברגע של הברקה הוא פירק את מכסה המפלג, מה שאז נקרא בפינו דיסטריביוטור, בחן אותו בזכוכית מגדלת, וגילה בו סדק זעיר. כל עוד המנוע לא התחמם יותר מדי, הדבר לא הפריע, אבל בחום מסוים, הסדק היה מתרחב, ולא מאפשר לזרם להגיע למצתים. (אני מקווה שיש לכם ידע בסיסי במכונאות, ולמי שאין לו, יכול לפנות אלי ולקבל קורס קצר.) על כל פנים, הסמל עמד בדיבורו, ואחרי כמה ימים נותרנו עם מוסך כמעט ריק. הסמל השאיר כמה מכוניות כדי שלא יצמצמו לו את הצוות. אני ניצלתי את זמני הפנוי כדי לקרוא את ששת הכרכים של "ז'אן כריסטוף" של רומן רולנד, זה היה המפגש הראשון שלי עם ספרות רצינית, הספר כל כך הרשים אותי שמיהרתי לרכוש בחנות לספרים משומשים את "הנפש הקסומה", אבל היות ובינתיים השתחררתי מהצבא, וחזרתי לעבוד במוסך "דן", לקח לי למעלה מחצי שנה לקרוא אותו. משני ספרים אלה אינני זוכר כמעט כלום, לעומת זאת מספרו "קולא ברוניון" שקראתי בערך באותה תקופה, זכורים לי כמה תיאורים. זאת למרות שהסופר עצמו סיפר בראיון, שהוא כתב את זה להנאתו, ולא התכוון לפרסם אותו.
בעקבות החלפת האוטובוסים הישנים בחדשים, הפכה העבודה במוסך "דן" לרוטינית ומשעממת. לא עוד התמודדות עם תקלות מכאניות הדורשות מיומנות מקצועית, אלא טיפולים שגרתיים, כגון פירוק והרכבת גלגלים לצורך החלפת רפידות, החלפת שמנים ומסננים, ולעיתים נדירות טיפול במנוע. ברוב המקרים אפשר היה לסיים את הטיפול תוך ארבע עד חמש שעות, אבל כדי שלא ילבישו עלינו עוד עבודה משעממת, היינו מושכים את העבודה עד סוף היום. את זמן הבטלה היינו מבלים בחברותא בבור מתחת לאחד האוטובוסים.
46
שם היינו מספרים בדיחות וסיפורים, מחליפים חוויות, ובעיקר, שרים בליווי מוזיקה מבוצעת על כלים מאולתרים כמו מסרק כתחליף לחצוצרה, ותופים מפחי שמן ריקים, קופסאות עץ ששימשו בעבר אריזה לחלקי חילוף, כל מה שהיה זמין בשטח, והשמיע צליל מתקבל על האוזן. חיי החברה שגשגו.
לחבורה הצטרף אי בי, שהיה מבוגר מכולנו בקרוב לעשר שנים. הוא סיפר על עצמו שהוא אלוף הג'ולות של רמת גן. גבר בן שלושים שמשחק בנדורות נגד ילדים בגילאי שש עד עשר. עד אז עוד לא פגשתי תופעה כזאת. אי בי היה היחיד בינינו שהיה נשוי. הוא ושושנה אשתי שקלו ביחד מעל מאתיים קילו, וכשהם עמדו זה לצד זה, היה רוחבם זהה לגובהם, אבל אני חייב לציין, שהיה לו קול ערב ביותר, וביחד שרנו בהרמוניה די נעימה. אני החלטתי שלצמד מוצלח כזה דרוש ליווי מוזיקלי.
ברחוב אלנבי הייתה חנות לכלי נגינה, שבחלון הראווה הוצגה גיטרה. כל פעם שראיתיה הייתי חולם עליה בלילה. בחלומות הופעתי באולמות מלאים, וזוכה לתשואות שהיו מעירות אותי בדרך כלל. אבל על מנת להגשים את החלומות, הייתי זקוק לכסף, ואת המשכורת מסרתי לדוד יפה, כפי שנהגו כל יתר בני המשפחה. (דוד, בעלה של אימי, זוכרים מהפרקים הקודמים?)
בחברת "דן" העסיקו עובדים במשמרת לילה, לטיפול בעבודות דחופות. התשלום היה גבוה משמעותית מהעבודה בשעות היום. במשך שבוע עבדתי משמרות כפולות, ואת הרווח הנוסף לקחתי לעצמי. קניתי את הגיטרה, אבל זהו כלי שלא מנגן בעצמו, אז קניתי חוברת ללימוד עצמי, והתחלתי להתאמן בכל שעת פנאי. שיעורי הפסנתר שקיבלתי בילדותי עזרו אך מעט, אמנם התווים אינם שונים, אבל טכניקת הנגינה, זה כבר סיפור אחר. שוב עבדתי שתי משמרות, ואחרי שבוע היה לי כסף לשלם עבור לימוד נגינה. על אחד מלוחות המודעות פרסם מורה רוסי, שהוא מתחייב ללמד נגינה על גיטרה בעשרה שיעורים. זה בדיוק התאים לי כי לא יכולתי לממן לימודים לתקופה ממושכת. הגעתי אל המורה והתחלתי ללמוד לפי השיטה המיוחדת שלו. את המיתרים מכוונים אחרת מהמקובל, והנגינה היא לא לפי תווים, אלא לפי נקודות המציגות את מקום הנחת האצבעות. אולי זו שיטה ללימוד בזק, אבל היא בוודאי לא מתאימה למי ששואף להיות נגן מקצועי. אמרתי שלום למורה, וחזרתי להתאמן בכוחות עצמי. עם הזמן קלטתי כמה אקורדים שהספיקו כדי ללוות את השירים ששרתי עם אי בי.
הרפרטואר שלנו כלל בעיקר שירי דת כושיים, ספיריטואל כפי שנגנו לקרוא להם. בכל הזדמנות הייתי לוקח את הגיטרה, והיינו שרים להנאתם של הנוכחים. נהגנו לשיר בפארקים, או באתרי טיולים. הנאה מיוחדת הייתה במקומות עם אקוסטיקה מיוחדת כמו עמודי שלמה. לא חיפשנו קהל, אבל אם היו מאזינים זה הוסיף לחוויה. בכל פגישה, אם זה היה אצלנו בבית או אצל אי בי ושושנה, נהגנו לשיר, והפקנו מזה המון הנאה, אבל להם לא היה בכך די, והם ניסו לנהל איתנו שיחות. זה היה ממש אסון, שעמום טוטלי, כל עוד הסתפקנו בשירה, זה היה בסדר, וזה מה שהחזיק את הקשר בינינו, חלומי הגדול היה שנעשה קריירה. אחד הזמרים המפורסמים באותם ימים, היה גם הוא מכונאי לפני שהוא התפרסם. מדוע שלא אצליח כמו ישראל יצחקי? השאיפה הזאת הביאה אותי למורה לפיתוח קול ושירה, אבל זה היה יותר מאוחר בסיפור, בינתיים המשכנו לשיר בכל מיני מקומת ברחבי המדינה, לרוב היו מתקבצים כמה סקרנים, וקיווינו שאיזה צייד כישרונות יגלה אותנו.
בינתיים המשכנו להתייצב כל בוקר לעבודה המשעממת במוסך "דן" חולמים על עתיד טוב יותר.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 13 שנים ו-3 חודשים זה אמיתי? M. Kolt (ל"ת)
-
לפני 13 שנים ו-3 חודשים ממש מהחיים A.B.
הכל אמיתי, למעט כמה שמות ששיניתי כדי לא להביך אנשים מסוימים. נשאלתי כבר לא פעם את השאלה הזאת
תשובתי היא שאם הייתי יודע להמציא סיפור כזה, הייתי מגדיר את עצמי, סופר.
אני מקווה שנהנית מהקריאה.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
-
