פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 331 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 13 שנים ו-3 חודשים סיפור חיים פרק 7 A.B.
33
פרק שבע: אני חי רק פעמיים.
תורנות השמירות שלי הסתיימה והוצבתי למוסך לעבוד במקצועי, מכונאי רכב. על מנת להתקבל ליחידה הזאת היו דרושים שני כישורים, רמה גבוהה בענף ספורט תחרותי, עם עדיפות לכדור סל, ורמה מקצועית במכונאות. כנראה שהם התרשמו מהידע שלי במכונאות, כי בספורט לא היו לי שום הישגים, ניסו לבדוק אם יש לי במקרה כישרון טבעי, ובקשו ממני לזרוק כדור לסל. הצלחתי להשיג תוצאה שראויה להיכנס לספר השיאים של גינס, מתוך חמישים זריקות מקו העונשין, לא קלעתי אפילו פעם אחת. היות והיה עלי בכל זאת לבחור בענף כלשהו, בחרתי באגרוף ובריצה למרחקים ארוכים, בשני תחומים אלו פיתחתי מיומנות בעבר, כשהייתי נקלע למצבים של "הילחם או ברח". ברוב שעות היום היינו מתאמנים, וכשהתאריך של תחרות התקרב, לא עבדנו בכלל. מאמן האגרוף הטיל עלינו דיאטה להוספת אנרגיה ולהורדה במשקל, זאת על מנת שנתמודד נגד יריבים המדורגים קלים, וכך להגדיל את סיכוינו לנצח. בדרך כלל למתאגרפים בעלי משקל כבד, מכת אגרוף יותר חזקה מזאת של בעלי משקל נמוך. אחרי תקופת אימונים קצרה החלו התחרויות על אליפות חיל האוויר. את הזירה הקימו במגרש המסדרים בבסיס של החייל אי שם בארץ. (זה נשמע כמו מקום רחוק בלב מדבר, אז אוסיף רק שבמקרה הזה, ה אי שם נמצא במרחק של כמה דקות נסיעה מתל-אביב.) את הזירה הקימו על מגרש המסדרים. מסביב סידרו שורות וטורים של ספסלים. כשהגענו למקום, כבר היו התחרויות בעיצומן. בשלב זה התחרו המדורגים במשקל כבד.(בינינו לא היו כאלה) קהל משולהב של חיילים וחיילות, עודד את המתחרים בצעקות מחרישי אוזניים,
תן לו בשיניים, תכניס לו בעין המדממת!
כשעליתי לזירה תקף אותי פיק ברכיים. למרות הצעקות והרעש יכולתי לשמוע את ליבי הולם בחזה. ניסיתי לראות אם גם היריב בפינה מולי חושש כמוני, אבל הוא קיפץ ושלח אגרופים באוויר כמו אלוף אמיתי. השופט עשה לנו סימן להתקרב אליו,
תלחצו ידיים, אני רוצה לראות קרב הוגן, הוא אמר ועשה צעד אחורה.
באותה שנייה צלצל הגונג, ולפני שהספקתי להיכנס לעמידת מוצא, חטפתי ימנית ישר באף, הרגשתי כאילו פגעה בי משאית. (רק אחרי שירדתי מהזירה, קלטתי שבמכה הראשונה הוא שבר לי את עצם האף.) רציתי להתנפל עליו ולכסח לו את הצורה ברצף של מכות אגרוף. רתחתי מרוב זעם. בעיקר בגלל החיוך הלעגני על פניו של יריבי. המאמן לימד אותנו שמתחילים בשליחת האגרוף השמאלי רחוק קדימה, כדי להרחיק את היריב ולהעסיק אותו בניסיונות להתגונן, ואז לשלוח בעזרת סיבוב הגוף, אגרוף ימין ישר לפרצופו של יריב מופתע. נראה לי שהבחור שמולו התמודדתי, לא היה בשיעור הזה או שפשוט לא היה לא עניין במשחק מוקדם, כך או כך הוא זינק קדימה להתקפה נוספת, אבל הפעם הייתי מוכן, הצלחתי לבלום את ההתקפות שלו, ואף לפגוע בו כמה פעמים בשמאליות מדויקות. כל הזמן הזכרתי לעצמי שעלי לשמור על קור רוח.
התפרצויות זעם לא יביאו לכם מדליות, נהג להגיד המאמן בכל פעם שאחד מאיתנו היה מתעצבן.
בתחרויות אגרוף מקצועי, נמשך סיבוב שלוש דקות, בצה"ל הוחלט על סיבובים של שתי דקות. אל תחשבו שזה עניין של מה בכך, בזירה אלה מאה ועשרים שניות שנמשכות הרבה זמן. כל תחרות כוללת שלושה סיבובים, כך שעל המתחרה לשמור אנרגיה עד לשריקת הסיום, דבר שהבחור מולי לא לקח בחשבון. הוא ניסה שוב ושוב לפגוע בי באגרופו הימני, תוך כך הוא חשף את פניו לשמאלית שלי, עד שלבסוף צלצל הגונג והסתיים הסיבוב הראשון. התוצאה בתחרויות אגרוף נמדדות לפי מספר הפגיעות, כך שהדבר תלוי מאוד בהתרשמות השופט, למעט אם אחד המתמודדים מתמוטט ולא מצליח לקום עד לספירה של עשר. הגונג צלצל לסיבוב השני. האף שלי הפסיק לדמם בזכות הטיפול המסור של הפרמדיק שהניח עליו קוביות קרח. בסיבוב הראשון השגתי יתרון משמעותי בנקודות. רוב ההתקפות שלו היו חסרות תועלת, והסתיימו רובן במכת אגרוף בפניו.
34
כך היה גם בסיבוב השני, שבסופו הוא הרים ידיים, וזה היה הניצחון הראשון שלי בענף ספורט כלשהו. למרות זאת התחלתי לתמוה מה לי ולספורט כל כך אלים? תמיד ראיתי את עצמי אוהב אדם, עם משיכה לאומנויות, בעיקר למוזיקה, לציור ולפיסול. אז ממתי הפכתי שוחר קרבות? אבל מצד שני אני לא יכול להפסיק עכשיו, אני חלק מקבוצה, ואני לא יכול לאכזב את החברים. הקרב השני היה הרבה פחות דרמטי, היריב שלי היה חייל מבסיס קרוב. יצא לנו להיפגש כמה פעמים באימונים. אחרי שחבטנו זה בזה במשך שלושת הסיבובים, פסק השופט שאני המנצח. (אני לא יודע למה, בסך הכל רציתי להגיע הביתה בשלום.) זמן קצר אחר כך עליתי לזירה להתמודד על חצי הגמר לאליפות צהל. הגונג צלצל ושנינו התחלנו לקפץ זה מול זה כמו זוג רקדנים באיזה מחול פולחני. אני פיתחתי טכניקה בה אני מאפשר ליריב לתקוף ראשון, ותוך כדי התחמקות ואו בלימת אגרופיו, אני בוחן את מהלכיו ומגיב בהתאם. נראה היה שגם הוא נקט באותה שיטה, כך יצא שקיפצנו זה מול זה במשך שניות ארוכות. החלטתי לקחת את היוזמה ותקפתי בכמה שמאליות מהירות. בעקבותיהן שלחתי בכל הכוח אגרוף ימני ישר אל פניו. הבחור הפסיק לקפץ, ותקע בי מבט כשואל, למה אתה עושה לי את זה? לא אפשרתי לו להתאושש ובמכת אגרוף נוספת הפלתי אותו לקרשים. הוא אמנם קם לפני שהשופט גמר לספור עד עשר, אבל הוא החליט שזה מספיק לו. ירדתי מהזירה ברגשות מעורבים. שמחתי כמובן על הניצחון, אבל היריב לא היווה אתגר אמיתי. לא הבנתי איך הוא בכלל הצליח להגיע לחצי הגמר. לא היה לי הרבה זמן להרהורים, הייתי צריך להתכונן לקרב האחרון. זה היה אחרון משתי סיבות. ראשית מפני שמדובר על סיום התחרויות על אליפות צהל לשנת 1954 ושנית, כי תהינה התוצאות כאשר תהינה, החלטתי שאחרי הקרב הזה אני פורש מענף האגרוף.
היריב שהתייצב מולי היה גבוה ממני בעשרה סנטימטרים, ולפי מבנה גופו, שקל לפחות עשרה קילו יותר ממני. לא הבנתי איך הוא נכנס לקבוצה במשקל תרנגול, כפי שקראו לדירוג שלי. הגונג צלצל והקרב התחיל. בכל פעם שניסיתי להתקרב אליו, הוא הושיט זרוע ארוכה והכניס לי אגרוף בפנים. המהלומות לא היו חזקות במיוחד, אבל היה לי ברור שאם זה ימשיך כך, הוא ינצח אותי בנקודות. הסיכוי היחיד שלי היה לפרוץ קדימה אפילו במחיר אגרוף בפנים, ולפגוע בו מזווית נמוכה. אבל גם כאן נתקלתי בבעיה. כשהוא הרגיש שאני מדי קרוב אליו מכדי שהוא יוכל להשתמש באגרופיו, הוא הקיף אותי בזרועותיו בחיבוק שמנע גם ממני להלום בו. כך זה נמשך עד הסיבוב השלישי. הייתי חייב לחשוב על תגובה שתחלץ אותי מהפסד בטוח. במאמץ נואש הצלחתי להכניס אותו לפינת הזירה, הלמתי בבטנו צרור של מכות אגרוף, אבל בשלב זה של התחרות, כבר לא הייתה בהם די עוצמה כדי להכניע אותו. אספתי את כל האנרגיה שעוד נותרה בי והכנסתי לו מכת אגרוף אדירה מזווית נמוכה וניצחתי ב KNOCK OUT. אימי הכניסה את התעודה למסגרת ותלתה אותה בחדר האורחים, לתפארת מדינת ישראל.
כאן אני מדלג כחמישים שנה קדימה, כי אני מרגיש צורך לשתף את מי שקורא את סיפור חיי באירוע שחוויתי בימים אלה, ושאני נמצא עדיין בעיצומו. אתמול בבוקר במהלך משחק טניס, לקיתי בדום לב. הדבר היה כך. מזה כעשרים שנה הפך הטניס לספורט העיקרי בו אני עוסק מדי בוקר. המשיכה לספורט הלבן התחיל הרבה שנים לפני כן, כשפגשתי אצל טובה, {חברה ללימודים של רחל מהסמינר למורים בו היא למדה) את בעלה שאת שמו אינני זוכר. אבל מה שזכור לי היטב, זה שכמה דקות אחרי שהגענו הוא התנצל שהוא צריך להשאיר אותנו עם רעייתו, ולבוש בתלבושת טניס לבנה, קרא לבנו והלכו לשחק טניס. כל כך התרשמתי מכל העניין, גם הפעילות המשותפת עם הבן, גם לובן התלבושת, גם הספורט האלגנטי, בקיצור הייתי מוקסם. זה לקח שנים לא מעטות עד שיכולתי להגשים את השאיפה להצטרף למועדון היוקרתי הזה. בשנת 1969 פתחתי עם שותף חנות רהיטים בתל אביב. על כך עוד יסופר בהמשך. על כל פנים, בדרך לעבודה ובדרך חזרה עברתי במכוניתי ברחוב איבן גבירול, שם הייתה חנות לציוד טניס, שנקראה על שם בעלה, בן חיים. בשכונת אפקה, שם גר בזמנו ג"קי אחי, היה מגרש טניס מאולתר, עם משטח מאספלט, ועם עמודים ללא רשת.
35
חיברתי אחד לאחד, קניתי שלושה מחבטים, רשת וכדורים, וכך היינו נוסעים לשם, שני בני ואני, מותחים את הרשת, וכמיטב יכולתנו (למדנו את התנועות מחוברת על הנושא) העברנו כדורים זה לזה. עם הזמן הצטרפו עוד ועוד שחקנים, וכך הגיע גם אנדריאה, מדריך טניס שהגיע לפני זמן קצר מרוסיה. בעלות כספית סבירה קיבלנו ממנו שעורים במשך כמה חודשים, עד שיום אחד הוא נעלם מהשטח. אני מניח שהוא מצא עיסוק במקום יותר מסודר. מכל מקום, למדנו ממנו את הדברים הבסיסיים, אחיזת המחבט למצב כף יד וגב יד, להמשיך את התנועה באלכסון למעלה, ועוד כהנה וכהנה. ההנחיה שהפכה אצלנו לסוג של בדיחה, הייתה נשמעת מפיו שוב ושוב, "לעמוד פרפנדיקולרי לרשת" שמשמעו ניצב לרשת. חבל שבשעת משחק אני לא כל כך ממלא את ההוראות האלה. כעבור זמן מה נרשמנו למועדון הספורט של מלון השרון, והתחלנו לשחק במגרש הטניס של המלון.
אני מדלג שוב כמה עשרות שנים קדימה, כדי לא לשעמם אתכם בפרטים מיותרים, והנה אני כבר בן שישים ושתיים. במסגרת צמצומי כוח אדם בתעש, (שם עבדתי בתקופה זאת של חיי) הייתי במצב שעיתותי בידי. לא שהייתי מחוסר תעסוקה, אבל ברוב המקרים, יכולתי לקבוע את לוח הזמנים. בשנות עבודתי בתעש היינו מנויים רחל ואני בקאונטרי קלאב בהרצליה. עיקר הפעילות שם הייתה שחיה והתעמלות. מידי פעם שיחקתי טניס במגרש המועדון, אבל מאחר שכפי שציינתי הייתי עכשיו אדון על זמני, התחלתי לשחק טניס כל בוקר. שם פגשתי את קובי ואילן בשעה שהם קיבלו שעור טניס אצל דורון מנהל המועדון. הם הציעו לי להצטרף לשעורים ומכאן התפתחה בינינו ידידות שנמשכת עד היום. תאור התקופה הזאת יגיע בהמשך, אבל רציתי לתת קצת רקע לאירוע הלבבי שעברתי שגרם למותי. ואולי זה המקום להוסיף גם להחזרתי לחיים, אחרת מי היה ממשיך וכותב את תולדות חיי.
מזה מספר שנים אני משחק בהרכבים שונים, כמעט תמיד בזוגות. (לטובת הקוראים שאינם יודעים אוסיף רק שמשחק טניס בזוגות דורש הרבה פחות מאמץ ממשחק ביחידים.) אבל יש מקרים בהם לא מתארגנת קבוצה בת ארבעה משתתפים, כמו שהיה המצב ביום שישי זה, אז שיחקתי במשחק יחידים נגד קובי. אם קובי אני מנהל ויכוח שנמשך כבר חודשים על איזה נושא של הסתברות, שאני לא אפרט כדי לא להתיש את קוראי. מן הראוי להוסיף שהויכוח מתנהל בטונים גבוהים למדי, ומלווים בהמון מתח. כך גם היה הבוקר של יום שישי. לפני שהתחלנו לשחק, צעקנו זה על זה, כל אחד את גרסתו. יש עוד פרט שנראה לי חשוב לציין. כל השנים הרגשתי שאני מסוגל לנצח את קובי ללא מאמץ, אבל לאחרונה, המשחק שלו השתפר בצורה משמעותית. התחלנו לשחק, וכבר במשחקון הראשון קובי צבר יתרון. כמובן שלא הייתה לי ברירה אלא להשוות ואכן השקעתי את המאמץ הדרוש, אבל במשחקון השלישי קובי שוב גבר עלי. כשהדבר חזר על עצמו פעם נוספת, לא יכולתי להשלים עם זה, הרמתי כדור להנחתה, והרגשתי שכל העולם מסתובב סביבי. קובי ראה שלא השלמתי את התנועה ושאל אם משהו לא בסדר.
אני רוצה קצת לנוח, עניתי והתחלתי לנוע לכוון הספסל.
אז ירד חושך על העולם. בשלב זה הייתי אמור לראות מלאכים חמודים מזמינים אותי להצטרף אליהם, או מנהרה שאור גדול זוהר בקצה, אם לא זה אז לכל הפחות, התמונה המתוארת על ידי רבים מאלה שחוו מוות קליני, הם הרגישו שהם מרחפים מעל הגופה שלהם, ומביטים עליה ברחמים, אבל שום דבר מכל אלה, רק חושך מוחלט. פקחתי עיניים לכמה שניות כשהניחו אותי על אלונקה, והכניסו אותי לאמבולנס, והתמונה הבאה שזכורה לי היא כבר בחדר מיון. לידי עומדת אישה צעירה יפת מראה, ובחיוך מלבב מפשיטה אותי
שמי אילנה, ואיך קוראים לך?
עוד לא הספקתי לענות והרגשתי שהיא תוקעת לי מחט בזרוע. אז רק קלטתי שהיא שייכת לצוות הרפואי שקיבלו על עצמם את המשך הטיפול בי. בהדרגה התחילה להתבהר התמונה סביבי. רופא שרכן מעלי שעל אותי אם אני זוכר איך קוראים לי. רציתי לשאול אם הוא היה זוכר את שמו אם היו דוקרים אותו, אבל לא שאלתי, ועניתי לו על כל השאלות. האמת שהן לא דרשו אינטליגנציה מיוחדת.
36
זה מזכיר לי את הסיפור על הסטודנט לרפואה שהתלונן על כך שהכשילו אותו שלא בצדק בבחינות, כי הוא השיב תשובות נכונות על שלוש מתוך ארבע השאלות במבחן. לשאלה איך קוראים לו הוא נתן תשובה נכונה. לשאלה מה כתובתו הוא גם כן הפגין ידע. גם התשובה לשאלת גילו הייתה נכונה, השאלה הרביעית הייתה, מה דרוש בשביל חוקן? והוא ענה ישבן, אז למה הכשילו אותו, הוא לא הבין.
אותי שאל הרופא איך קוראים לי והיכן אני גר ובן כמה אני, ומיותר לציין שעמדתי יפה במבחן. אחרי שעברתי את הבחינה בעל פה, וסדרה שלמה של בדיקות אולטרא סאונד, אקו לב, ו א ק ג, לקחו אותי למחלקת טיפול נמרץ לב. שם השכיבו אותי על מיטה מתכווננת נוסח הולנדיה, חיברו אותי למוניטור, וביצעו עלי סדרת בדיקות. סביב המיטה התאספו בני משפחתי והרעיפו עלי שפע אהבה נשיקות וחיבוקים. לא פלא שאנשים מתאבדים בתקווה שיצילו אותם, כך הם מקווים לזכות באהבה. אני מצהיר בזאת שאני לא עשיתי את זה במתכוון.
יום א, זהו היום השלישי שאני מאושפז, לפני כמה שעות עשו לי צינטור, פרוצדורה מאוד מעניינת, כמובן ששמעתי עליה בעבר, אבל לעבור את זה בעצמך זה עניין אחר. ברוב המקרים מחדירים מצלמה דרך העורק מאזור המפשעה. במקרה שלי זה הוחדר לעורק דרך הזרוע. כך תהליך ההחלמה הרבה יותר קצר. זאת לי הפעם הראשונה שאני מאושפז בבית חולים, וכמובן שחדר ניתוח ראיתי רק בסרטים. לא אוכל להכחיש שקצת התרגשתי כשנשכבתי על שולחן הניתוחים. לפני שהעבירו אותי לשם דיבר איתי הרופא הבכיר.
אתה יודע מה עומדים לעשות לך? הוא שאל.
כן אני יודע, עומדים לעשות לי צינטור, עניתי.
זאת פרוצדורה די בטוחה, הוא אמר, אחוז הסיבוכים הוא נמוך, לא יותר מחצי אחוז, והתמותה הרבה יותר נמוכה. אז אני שוכב על שולחן הניתוחים ומחשב את הסיכויים שלי לשרוד. חצי אחוז הם אחד למאתיים, אבל הוא אמר שאחוזי התמותה נמוכים בהרבה. כמה זה בהרבה? כמו למות מתאונת דרכים, שם מדובר באחוז זניח ובכל זאת נהרגים בתאונות דרכים בארץ כארבע מאות בני אדם כל שנה. החלטתי להפסיק עם החישובים האלה ולסמוך על הרופאים המיומנים, ואכן עוד לפני שסיכמתי את חישובי הודיע לי הרופא שהאבחון הסתיים, ושהכול בסדר מלבד השסתום השמאלי שזקוק להחלפה. מחר יוחלט מתי יתבצע הניתוח, בינתיים אחזור לסיפורי.
ענף ספורט נוסף שבו בחרתי היה ריצה למרחקים ארוכים, אבל לא היו לי הישגים ראויים לציון. היחידה שלנו לעומת זאת ניצחה במספר רב של מקצועות, והמפקד החליט לחגוג את האירוע בנשף גרנדיוזי. יומיים לפני החגיגה עסקנו בהכנות. ניקינו את המחנה, צבענו בלבן את הלבנים בצידי השבילים, את גזעי העצים עד לגובה של מטר, וכנ"ל גם את הצריפים. במילים אחרות, כל מה שלא זז נצבע לבן, ואם היה עומד שם חייל בלי לזוז, היה בוודאי גם הוא נצבע עד גובה החגורה. לאורך השביל לחדר האוכל, שם עמדה להתקיים המסיבה, נתלו שלטים עם מכתמים חכמים כגון, "זעה חוסכת דם" "מוטב לאבד רגע בחיים מאשר חיים ברגע" ועוד כהנה וכהנה דברי חוכמה. ביום הגדול אכלנו סנדוויצ'ים לארוחת צהריים, כי חדר האוכל היה כבר מאורגן ומקושט לקראת האירוע שהיה מתוכנן לשעה שמונה בערב, וחוץ מזה הבשר והירקות נועדו לארוחה החגיגית. בשבע וחצי עמדנו בשני טורים ליד חדר האוכל. הרס"ר הכניס אותנו בקבוצות של שישה חיילים. לאורך הקירות סודרו השולחנות ועליהם ממיטב מעדני השף. עד שאחרוני החיילים נכנסו לא נותר כלום על השולחנות. זה נראה כמו אחרי התקפת ארבה. השולחנות הועברו לחלקו האחורי של האולם. בחלקו הקדמי הוכנה במה, ומספר שורת של ספסלים. לפי הוראת סמלי המחלקות, התיישבו החיילים.
הקשב!!! צעק הרס"ר, ומפקד הבסיס צעד לקדמת הבמה.
שבו בנוח, אמר הסגן אלוף.
חיילים, ההישגים שלכם ראויים לציון, זאת הרוח לה אני מצפה מכם, כל הכבוד
ולקריאת הקשב נוסף, הוא ירד מהבמה. זה היה הנאום הקצר ביותר ששמעתי בצבא מהיום שהתגייסתי.
37
הרס"ר הזמין לבמה את הזמרת נחמה הנדל, שברבות הימים הפכה להלנה הנדל בעקבות פגישה שהייתה לה עם ישו. בנו של האלוהים הניח יד על ראשה, ושינה את שמה. מכל מקום, באותו ערב עדיין קראו לה נחמה, והיא ישבה אצלנו על הבמה המאולתרת, ושרה בקולה הנפלא ובליווי גיטרה כמה משיריה האהובים. באחת השורות האחוריות שמתי לב שאישה בלבוש אזרחי נועצת בי מבטים. אחרי נחמה, עלו על הבמה כמה נגנים והתחילו לנגן מוזיקה לריקודים. ניגשתי אל הגברת שלא הורידה ממני את העיניים,
האם תרקדי איתי? שאלתי בקול הכי גברי שיכולתי.
בשעה שרקדנו שאלתי אותה האם זה היופי המדהים שלי שגורם לך לנעוץ בי מבטים כל הערב, או שזה בדמיוני הקודח, ואת מסתכלת על מישהו אחר?
ראיתי אותך מתאגרף והתרשמתי, אבל לא הייתי בטוחה שזה אתה, במדים אתה נראה שונה,
היא ענתה בחיוך. היא לא הייתה האישה היפה ביותר שפגשתי בימי חיי, אבל היה לה גוף בנוי לתלפיות, עם חזה שופע, וחיוך מפתה.
שמי ורדית ואני יודעת שלך קוראים אברהם, היא אמרה מחייכת.
פתאום נהייתי מפורסם בזכות האגרוף, אולי לא הייתי צריך לפרוש? סיפרתי לה שויתרתי על ההזדמנות לקחת מרוקי מרציאנו (זה שהתאסלם והפך להיות מוחמד עלי) את התואר אלוף העולם, ולהפנות את כישורי לפעילות יותר תרבותית.
מה רע בספורט, האם זה לא אחד העיסוקים הנעימים? היא שאלה.
תלוי איזה ספורט, עניתי.
בכל ספורט יש מידה מסוימת של אלימות, וחוץ מזה, לפי חוקי הטבע, גבר צריך להיות קצת מאצ'ו. חשבתי שהמין האנושי התפתח קצת יותר מיתר בעלי החיים.
תמיד העדפתי להפגין את כישורי השכליים מאשר את הגופניים.
תגידי ורדית, מה מביא אותך לבלות ביחידה צבאית?
האם אני נראית כל כך זקנה?
לא התייחסתי לגילך, למרות שהתרשמתי שאת כבר לא בת עשרים ואחת בשל הביטחון שאת מפגינה, ולא בגלל מראך, זה די נדיר כאן, בעיקר אצל בנות המין החלש.
ברגע שסיימתי את המשפט הרגשתי שאני מסתבך, יכולתי לפחות לומר "המין היפה"
האם עשית מחקר על הנושא? היא שאלה. הציניות בשאלתה לא נאלמה ממני. החלטתי שמוטב לשנות נושא, וכך עשיתי. התברר שהיא מגויסת לחודש שרות מילואים, (נשים נשואות פטורות מזה) והיא משמשת נהגת של מפקד הבסיס. למחרת בסיום העבודה המתנתי לה ליד הג'יפ.
מה אתה עושה כאן? היא שאלה כשהיא יצאה ממשרדו של הבוס.
האם נראה לך שאני מחכה לאוטובוס?
אין לי זמן לבדיחות, אני צריכה למסור משהו בבסיס אחר, היא אמרה בנימה מעט כעוסה.
ואת לא זקוקה להגנה? זה עלול להיות מאוד מסוכן שם בלילה.
אולי, אבל השמש עדיין במרכז הרקיע, היא ענתה מחייכת. כמה מהר משתנה מצב רוחה.
זה נכון עכשיו, אבל עד שתחזרי יהיה כבר חושך, עניתי.
ואכן כך היה. התיישבתי בג'יפ, כל הדרך חזרה התגפפנו והתנשקנו, נראה היה שכמוני גם היא הייתה רעבה למגע.
אם נמשיך בצורה כזאת, אז נמות שנינו בתאונה.
אז אולי מוטב שתעצרי בצד, אנחנו עוד צעירים, כל החיים עוד לפנינו.
ורדית פנתה לשביל צדדי. ניסיתי להוריד לה את החולצה, אבל מרוב התרגשות הסתבכתי עם הכפתורים. ורדית ראתה את מצוקתי ובאה לעזרתי.
תן לי לעזור לך, היא אמרה ופשטה את חולצתה, בזירת האגרוף הפגנת כל כך הרבה שליטה, וכאן אתה לא מצליח לפתוח כפתור.
38
שוב הייתי על סף האורגזמה אבל היא בגישתה הנינוחה והמיומנת עזרה לי לשלוט בעצמי. עם זאת היה מאוד לא נוח בתוך הג'יפ, אז ירדנו וליד הרכב פשטנו את יתר בגדינו. במערומיה ולאור הירח היא נראתה לי כמו ונוס. ברוך ועדינות היא הובילה אותי במשך כל מעשה האהבה. למרות זאת, מיד לאחר החדירה נפרץ השכר. ניסיתי להמשיך ולהביא גם אותה לקו הגמר, אבל היא קמה והתחילה להתלבש. הצטערתי שלא הצלחתי לגרום גם לה להגיע לסיפוק. מצד שני, הייתי מאושר שסוף סוף אני כבר בתולה רק לפי גלגל המזלות, ושבמציאות חציתי את הרוביקון. בימים שעוד נותרו לה לשרת ניסיתי שוב להיות איתה ביחידות אבל היא דחתה אותי בנחישות.
בוא לא נקלקל את החוויה, ונישאר ידידים, היא אמרה, וביום שהיא סיימה את השרות, נפרדנו בלחיצת יד.
אני נמצא בבית חולים אסותא, מחכה לדר" רם שרוני שעומד לפתוח לי את החזה, ולהחליף מסתם בליבי. אתמול היו לי פניות מכמה וכמה ערוצי תקשורת שביקשו להכין כתבות על המקרה שלי. כך הפכתי לסלבריטאי ליום אחד. צילמו אותי לטלוויזיה, ראיינו אותי לרדיו ולעיתונות, וכמובן גם ל.Y-NET
במשך כל היום קיבלתי טלפונים ממכרים וידידים, כולל כאלה שלא היה לי אתם קשר עשרות שנים. החשיפה המשמעותית ביותר הייתה מהכתבה אצל רפי רשף, שבה בשונה מהכתבות האחרות, הדגש הושם על הניצול שהוא אני, ולא על המצילים, כפי שזה הופיע בכתבות האחרות. עבר רק יום אחד, והנה אחרי כל המהומה, נשארה דומיה מוחלטת. אף אחד כבר לא שואל אותי, מה מרגישים שם בעולם הבא? בקיצור, נשארתי לבד עם מחשבותי.
דר" שרוני בא לבקר ותאר את הצפוי במילים אלה
אני אעבור עליך עם טרקטור.
אני בחרתי ברופא הזה כי הוא עשה רושם של איש עדין, אבל מה אפשר לעשות? עם זה גורלי אצטרך להתמודד עם זה. האמת היא ששמעתי על שני סוגי ניתוח מסטמים. בשיטה הקלאסית, פותחים את בית החזה, מנסרים את עצם הבריח, ומטפלים בלב כשהוא מונח לפני המנתח במלוא הדרו. בשיטה המינימליסטית, עושים חתך אופקי בין הצלעות בצד הגוף, וברווח בין הצלעות מחדירים את אזמל הניתוחים את המצלמה ואת יתר הציוד הדרוש. התגובה הראשונה שלי הייתה לברר באיזה משתי השיטות ינקוט המנתח. אבל במחשבה שנייה החלטתי לא לשאול. ההחלטה היא בידי הרופא, ואני בטוח שהוא יודע מה עדיף. כאן מסתיים הפרק הזה,
המשך יבוא.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
