אני הולכת ברחוב.
אף אחד לא מזהה אותי עכשיו.
לא עם ה"אייליינר" שמרחתי, עם השיער השחור המסתיר עין אחת,
עם הבגדים השחורים על רקע האור הלבן.
עם הצמידים הכסופים ועגילי הגולגולת.
כן, הפכתי לפאנקיסטית.
לא, לא לגמרי, אבל במראה החיצוני.
ככה לא מכירים אותי. ככה לא רוצים להכיר אותי.
ככה יש לי את החופש שלי.
אני הולכת ברחוב. משהו שונה. אני רואה התקהלות של אנשים.
הם מצטופפים מסביב לאיש אחד. הוא נראה מוזר.
הוא יושב על כיסא מיוחד ורגליו מצומקות.
אני לא מצליחה לראות את העיניים שלו, גם לא לראות לאן הוא מסתכל.
בידיו יש קלפים משונים, עם ציורים של השטן, של שדים ומלאכים.
הוא אומר לאנשים את גורלם.
שמתי לב שאנשים לא אומרים לו תודה.
להפך.
שמעתי איש אחד אפילו לוחש לאוזנו של חברו שהאיש הזה מקולל.
אני עדיין לא רואה לאן הוא מסתכל.
אבל אני רואה משהו אחר- לאיש הזה אין אישונים, ועיניו המוזרות לבנות לחלוטין.
צמרמורת עוברת לי בכל הגוף.
האיש מביט ישירות אליי.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
