מעשה ברבי מוישה זוכמן והרבי הגדול..מבני ברק. ספור בהמשכים –
פרק ד' – אין עונשין אלא אם כן מזהירין.
מוקדש למיכאל מראשל"צ.
תקציר הפרקים הקודמים:
רבי מוישה זוכמן, איש חסיד, ירא שמיים וערירי
מחכה שנים רבות לפרי בטן. הוא מספר לר' מנדל
את אשר עובר עליו, וזה מבטיח לסייע בעדו להיפגש
עם הצדיק מפראג, המתארח בבני ברק, ובתמורה, ר' מנדל
מבקש את הסנדקאות על בנו שיוולד לו לעתיד לבוא.
רבי זוכמן מסכים ואף חתם על שטר התחייבות – שדינו כדין שבועה.
אולם ר' מנדל נעלם לפתע.
רבי זוכמן חשב בדעתו לוותר על הנסיעה לרבי, אך גילה לפתע
שהרבי הקדוש בעצמו ובכבודו יבוא לירושלים.
ר"ח סיון.
לילה ארוך וקשה עבר על רבי זוכמן. שנתו נטרפה פעם אחר פעם.
תחילה חשב מה יאמר לרבי הצדיק מפראג. וכשסידר את משנתו - דבר דבור על אופניו - והייתה שגורה
על פיו, נרדם מעט, ושוב הקיץ בבעתה. אלו בגדים ילבש.?. האם בגדי שבת לכבודו של הרבי ? האם
בגדי עגלון, כיאה למעמדו הפשוט ?.. בין כך ובין-כך זכר שיום הפגישה הוא ראש חודש – וראש חודש הוא
מעין יום טוב, יוכל הוא, איפה, ללבוש בגדי שבת ואין בכך כלום. רווח לו מעט,
וְתַרְדֵּמָ֖ה נָפְלָ֣ה עַל ־ מוֹישֶה זוּכְמָן. וְהִנֵּ֥ה אֵימָ֛ה חֲשֵׁכָ֥ה גְדֹלָ֖ה נֹפֶ֥לֶת עָלָֽיו׃
בחלומו:
והנה הוא עומד בפני בי"ד של מעלה, והסנגור טוען טענותיו, לאמור: "רבי זוכמן הצדיק,
זכאי לכניסה לגן העדן, מקיים הוא את מצוות חכמים, מדקדק בתפילותיו, נודר צדקה לעניים",
וכן הלאה על זה הדרך. שירי הלל ושבח שאין למעלה מהם וכפסע בין רבי זוכמן לבין ישיבה
במחיצתן של צדיקים היושבים ליד כסא הכבוד – ועטרותיהן בראשיהם.
וכשתמו דבריו של הסנגור, נשמעה בבית הדין קריאתו של הקטיגור:
"לא יקום ולא יהיה! אין איש זה רשאי להיכנס אף לא בשערי גיהנום, על אחת כמה וכמה לא
בשערי גן עדן !"
"ומפני מה הדבר?" שאל אב בית הדין.
"מפני שאיש זה עבר עבירה חמורה על איסור תורה" אמר הקטגור, והוסיף "איש זה הפר שבועה
שנשבע לרבי מנדל לתת לו את הסנדקאות על בנו", ובאומרו כך, הוציא הקטגור שטר שבועה
והראה אותו לרבי זוכמן. "האם זו חתימתך רבי זוכמן?" שאל הקטגור.
"כן זוהי חתימתי" ענה רבי זוכמן. "חטאתי ואני מבקש מחילה".
"אם כן" אמר אב בית הדין, "אנו קובעים את גורלך לכף הקלע"
"רחמים, רחמים!" זעק רבי זוכמן. "הרי אני שוגג, ולא מזיד!"
וכך המשיך רבי זוכמן לזעוק עד ששעון האורלוגין הגדול שבביתו, נקש שתים-עשרה נקישות של
חצות הלילה, ורבי זוכמן ניעור בבהלה, רוחו נתפעמה בקרבו וארכובותיו דא לדא נקשן.
לאחר מעשה ולאחר שנרגע קמעה, נטל את ידיו ג' פעמים לסירוגין ולגם מעט מים להשיב נפשו.
תמה בלבו על מה יצא הקצף בעולמות העליונים: וכי בן יש לו ? ועל שום מה הקדימו את המאוחר למוקדם ?
"על- כרחך" אמר לעצמו, "מן השמים מודיעים לי שרעייתי תלד בן ומזכירים לי את שבועתי לרבי מנדל".
וכך עברו במחשבתו קושיות לכאן וקושיות לכאן. בין כך ובין כך ניגש רבי זוכמן לארון הספרים, הוציא
משם את שטר השבועה לרבי מנדל והניחו בכיס מעילו, כאומר לעצמו "מנחת זיכרון מזכרת עוון" שחלילה –
כזאת לא תהא בישראל -לא יעבור על השבועה לכשתגיע שעתה להתקיים.
רבי מוישה זוכמן לא שב יותר למיטתו, הוא ברך את ברכות התורה, לקח חומש ספר "שמות" והחל לקרוא
בפרשת "יתרו", את קבלת התורה מהר סיני, כפי שנהוג לעשות בהתקרב חג השבועות. כך חזר וקרא עד
שהגיע זמן קריאת שמע של שחרית.
כמעשה שבשגרה הלך לבית הכנסת, טבל במקווה, והתפלל בכוונה יתירה, לאחר התפילה זימן עצמו
ל"בתי אונגרין" להקביל את פני הצדיק מפראג ולהיוועד עמו.
קהל רב צבא על שער בית המדרש ב"בתי אונגרין" ורבי זוכמן נתן דעתו שיחלוף כל היום כולו
וכולי האי ואולי יצליח, בדוחק רב להיכנס לכ"ק האדמו"ר. כמו כל האנשים עמד גם רבי זוכמן
בשורה הארוכה שמרגלותיה הגיעו עד לשכונת "בית ישראל" הסמוכה.
"רבי זוכמן, רבי זוכמן!, קרא אדם מרחוק, ואמר לרבי מוישה: :"בוא עמוד לפניי, יודע אני
שזמנך דוחק". וכך היו עוד אנשים שהכירו את העגלון וקדמו אותו לפניהם עד שלאחר שעה קלה,
רבי זוכמן עמד בפתח בית המדרש, ממתין לשמש של הרבי שיורה לו להיכנס.
המשך יבוא (בע"ה)
אברהם אוחנה תמוז תשע"ב
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
