אני חייב לציין שאני לא מכיר את כל המורים בארץ, ואף דוגל בגישה הפוסט-מודרניסטית שטוענת שאין מציאות אחת (אני גם סוליפסיסט בימי שני וחמישי) וייתכן שעמיתי לשכבה יעידו אחרת לגמרי. כמו כן, אני ידוע (לפחות ביני לבין עצמי) בתור ישות שדי מתעבת כל דבר אחר בעולם החומרי (חוץ מלכתוב דברים בסוגריים).
פשוט מכיתה א' בערך, אני אפילו זוכר את המחנכת שלי והכל, מהר מאוד הבהירו לנו שבמשך 12 השנים הבאות היחסים בינינו יהיו מבוססים על פחד ומרות. זה מה שנקרא "המכנה המשותף הנמוך ביותר". ניקח כיתה של 30 תלמידים. 25 הם בסדר לגמרי, 5"עושים בעיות". במקום.. אהמ.. לבודד את הבעיה ולטפל בה באופן פרטני, פשוט חוסכים זמן ועושים את שיטת "למען יראו ויראו".
סתם, אולי אני רגיש מדי. עם השנים מפתחים חסינות. בכיתה י' פחות או יותר הפסקתי לבכות על זה שהביאו לי מכתב הביתה על אי הכנת שיעורים (קרה רק פעם אחת, נשבע).
מה שכן (נקודת האור! אה-הא!): בכיתה א' היו מקריאים לנו ספרים, ובערך מב' ועד... ה' הייתה פעילות ענפה שקשורה בקריאה בשיעורי עברית: למשל קריאה עצמית של חצי שעה אחרי ההפסקה*, פרוייקטים בנושא אגדות ומעשיות, ועוד ועוד. כשחושבים על זה, אם כבר אנחנו באתר סימניה והכל- מה שבאמת דפק ת'עסק הכי הרבה זו הבגרות בספרות. אפילו לא שיעורי ספרות של חטיבת ביניים, שהיו קלילים גם אם מטופשים...
* בכל אור יש קצת חושך- אני זוכר שלאחת המחנכות היה איזה טאבו די מטומטם בקשר לקריאת אנציקלופדיות, בטענה שזה לא ספר קריאה פרופר. לא יודע למה. אישית אנציקלופדיות היו ונשארו חומר הקריאה שהכי העשיר אותי...
נ.ב- מסתובבת בערוץ יס דוקו תכנית על אנלפבתים מבריטניה שמנסים ללמוד קרוא וכתוב ב5 חודשים. זה גורם לך לחשוב איזו מתנה קיבלת (והפעם בלי ציניות). היכולת להסתובב בחוץ ופשוט לקרוא בלי מאמץ שלט כמו "הפיצוצייה של ז'וז'ו" נשמע כמובן מאליו, אבל בשביל האנשים האלה זה מאבק מתיש של כל החיים (הגילאים שם נעים מ30 ל50-60 וכו')...
