השקט לא נותן לי הזדמנות לשנות את עצמי.
כל כך חיכיתי שמישהו יפסיק את זה.
שיעצור כבר, שיעצור.
אני רוצה הביתה, די, די.
אבל אין לי בית, אין נעים, ואין מה שיפסיק את זה.
אני מחכה שהוא כבר יפסק, שלא יבוא לכאן יותר.
הדממה המפחידה הזאת, שחור הלילה.
נצנוץ הפנס המהבהב. אחריו שקט.
הפנס כבה.
נכביתי גם אני.
אני עוברת ברחוב, ממשיכה.
שותקת. בעצמי אני לא יכולה לבטא זאת.
אבל אין אף אחד מלבד עצמי.
בלילה, כשאני הולכת לישון.
בבוקר, כשאני קמה.
אני דמות. חסרת חיים. חסרת נשמה.
בסך-הכל צל.
כן, זה מה שאני, צל.
רק השתקפות של מה שאני באמת.
אתם לא רוצים אותי. הבנתי.
כבר ראיתי את זה. המבטים החודרים והשקט.
השקט הגרוע מן הבוז.
השקט של האדישות.
כי לא אכפת לכם, וזה בכלל לא משנה שלא אכפת לכם.
כי אתם רק רוצים עוד, ממני.
אבל לי אין. ואחרים שיש להם, מהם אתם לא רוצים.
כי אני רוצה לקבל צעקה, נזיפה, כעס.
כל דבר, שיוכיח שאני כאן.
כל דבר, שהוא לא השקט.
אני רק רוצה להיות כאן. זה המקום שלי.
ואתם רוצים אותו. לוקחים אותו.
ואין לי מרחב.
ואני רוצה לפרוץ החוצה, לשדה. לרוץ, ולא לעצור לעולם. ולהמשיך, גם כשכבר כואב ואי-אפשר לנשום.
אני לא אעצור.
אבל אתם לא נותנים לי את זה. את הדבר שממילא אני לא יכולה לעשות.
לכן אני ממשיכה לכתוב כאן. כי עוד לא התחלתי.
ואני אף פעם לא אתחיל.
רק רוצה לרוץ.
אני פותחת את העיניים, ואני רואה ששום דבר לא השתנה.
הכל בדיוק אותו הדבר. אני עדיין יושבת על המיטה,
בבגדים המעט מקומטים, התריסים מוגפים. והחושך. והשקט.
ואני לא רוצה יותר. ואני לא יכולה לבכות.
אני חלולה ויבשה מבפנים.
ולא כועסים עליי. פשוט לא שמים לב אליי.
ואני רק רצה בלב, כי אני לא באמת יכולה לרוץ.
אני רצה קדימה, ורואה את עצמי בעוד כמה שנים.
ועכשיו אני מבינה- שום דבר לא משתנה.
צעקת הדממה נמשכת.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
