תמיד התבוננו בו מרחוק, בעוד הוא מתהלך בארץ, נושא תרמיל על גבו, מגבעת מחודדת וגלימת מסעות ארוכה, נעלי העור שלו התבלו, והוא התחיל לחשוב מנין ישיג נעליים חדשות, הוא מנודה מהחברה, שנוא גם על ידי בני עמו וגם על ידי אלו שאינם נמנים עימם, מוקצה מהחברה, גלמוד, הרוח מעיפה את מגבעתו, כאילו מבשרת לו שגם אמא טבע לא בין אוהביו.
זה העונש שלו, זה מה שהוא חייב לעשות, והוא יודע את זה.
"אפילו קין סבל פחות" הוא אומר לעצמו, מתאר לעצמו כמה טוב הוא מגעו הקריר של סבא מוות, אבל הוא? הוא לא יכול למות, הוא נועד להתהלך כל יום עד אשר יבלות יתפרצו, ימלאו את רגליו בנוזל הדלוח הזה שאותו למד להכיר ולשנוא יותר מדי פעמים.
הוא חושב על אהובתו, שנמצאת במרחק, שאותה לא יפגוש שוב, הוא נועד לצעוד ממקום למקום, כדי לראות דברים חדשים, כדי להיות לבד ולא להרגיש בודד, אבל הבדידות הרגה אותו מבפנים, כל סתיו היה מרגיש את הצורך הבוער לקום וללכת, היה נפרד מהצמחים המקומיים, מהחיות המקומיות, מהשמיים.
כל פעם היה מתחנן בפני מענישו שיתן לו לנוח, רק פעם אחת, שיוותר לו על ההליכה הארוכה, אבל לשווא.
באחת מתחנות העצירה שלו, מצאה קבוצה של יצורים מוזרים, לבנים הם היו, פחוסים, הם חיו בקבוצות וניהלו מערכת יחסים לא ברורה עם עצמם, הוא בנה את אוהלו לצידם, נח על יד הגשר שלהם ואף גילה קשרי דם ורעות, וכל שנה, באביב, היה חוזר אליהם, והיה מתענה מחברתם של אותם היצורים שוב ושוב, וכל סתיו, כשהיה זה הזמן לעזוב, היה קם מבית המומינים והולך.
צ'רנו.
זה העונש שלו, זה מה שהוא חייב לעשות, והוא יודע את זה.
"אפילו קין סבל פחות" הוא אומר לעצמו, מתאר לעצמו כמה טוב הוא מגעו הקריר של סבא מוות, אבל הוא? הוא לא יכול למות, הוא נועד להתהלך כל יום עד אשר יבלות יתפרצו, ימלאו את רגליו בנוזל הדלוח הזה שאותו למד להכיר ולשנוא יותר מדי פעמים.
הוא חושב על אהובתו, שנמצאת במרחק, שאותה לא יפגוש שוב, הוא נועד לצעוד ממקום למקום, כדי לראות דברים חדשים, כדי להיות לבד ולא להרגיש בודד, אבל הבדידות הרגה אותו מבפנים, כל סתיו היה מרגיש את הצורך הבוער לקום וללכת, היה נפרד מהצמחים המקומיים, מהחיות המקומיות, מהשמיים.
כל פעם היה מתחנן בפני מענישו שיתן לו לנוח, רק פעם אחת, שיוותר לו על ההליכה הארוכה, אבל לשווא.
באחת מתחנות העצירה שלו, מצאה קבוצה של יצורים מוזרים, לבנים הם היו, פחוסים, הם חיו בקבוצות וניהלו מערכת יחסים לא ברורה עם עצמם, הוא בנה את אוהלו לצידם, נח על יד הגשר שלהם ואף גילה קשרי דם ורעות, וכל שנה, באביב, היה חוזר אליהם, והיה מתענה מחברתם של אותם היצורים שוב ושוב, וכל סתיו, כשהיה זה הזמן לעזוב, היה קם מבית המומינים והולך.
צ'רנו.