פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 496 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 13 שנים ו-3 חודשים ועוד יום חולף לו.. עיניים משתנות
שערה. שערה אחת בודדה. בלונדינית. מונחה על שפת הכיור בגולמניות. היא יפה, אבל אני פשוט בוהה בה בגועל, לא טורחת לזרוק אותה לפח. אני שעונה על הדלפק, ומרימה מבטי. עיניי פוגשות בעיניים הירוקות שמראה, ואני בוהה בהן. אני סורקת אותן, ומביטה על שאר הגוף שמתחת. על עצמות הבריח הבולטות מעט, על הצוואר הארוך, על העור החיוור, על החזה הקטן. אני נאנחת בתסכול ובשנאה עצמית, מביטה בשפתיים האדומות הרוטטות במראה. אני אוספת מעט כוחות נפשיים, ועוזבת את הדלפק, מתנתקת מהכיור. הטיפות נופלות ממני, והרצפה הכלכלה נרטבת. אבל לא אכפת לי. מבלי לתת מבט נוסף במראה, אני יוצאת מחדר המקלחת- לא טורחת להתנגב, ללבוש כפכפים, או אפילו לקחת חלוק. ערומה כביום היוולדי, אני הולכת לחדר העבודה. אני עוברת במסדרון של הדירה המוזנחת והמטונפת, ונאלצת לדלג מעל שאריות אוכל ובגדים מלוכלכים. אני נכנסת לחדר, ומתיישבת על הפוך הזרוק על הרצפה. אני לוחצת על כפתור, ומחכה שהמחשב הנייד והישן ידלק. אני לא טורחת להביט סביבי על הזוהמה, על מגשי הפיצה הריקים, ועל החלון שכבר שלושה חודשים עומד שבור וסדוק- דורש טיפול. אני מרגישה רכות מתחככת בפנים ירכי, ומביטה מטה אל מיצי. אני מלטפת את פרוותו הג'ינג'ית הנעימה, ותוהה באדישות איך הוא מצליח להשאר הדבר היחיד שנקי כאן. אני מחליטה שלא אכפת לי, ונותנת לו להמשיך להתרפק עלי. המחשב סוף סוך דלוק, ואני פותחת את המסמך. אני שמה ידי על המקלדת, ובוהה במסך. הסמן מהבהב בדיוק אחרי המילים "פרק 54- סוף." עוד לא נתנתי לפרק הזה שם. אני יודעת שזהו הפרק האחרון, בספר בו כל כך השקעתי במשך שנתיים וחצי ארוכות, ושהדדליין שלי מחר. אני יודעת מה רציתי שתהיה העלילה, ואני יודעת מה אמור לקרות. אבל אני לא יודעת איך לנסח, איך לכתוב. כל ההשראה התנדפה ממני. אני בוהה בסמן המהבהב. עוברות שעתיים, ולפתע אני מזנקת, מבינה שקרני אור בודדות מתחילות להסתנן דרך החלון הסגור והשבור. שיט, אני חושבת. לעזאזל. אני יודעת, שהמו"ל שלי לא יסכים לעבוד איתי אם אני לא מגישה לו מחר, בעצם היום, את הפרק האחרון. אני מביטה ביאוש במקלדת, ומרגישה דמעות נוזלות על לחיי. השנאה העצמית, האשמה והרגשת הפתאטיזם שוטפות אותי. אני קמה באיטיות והולכת למראה הנמצאת במסדרון. אני מביטה בגופי בתיעוב. כל כך הרבה שומן. אני 38 קילו! איזה מין אישה שמנה ומכוערת בגובה 174 סנטימטר שוקלת 38 קילו?! אני צובטת את ירכי, מביטה על הבטן והצלעות שאינן בולטות מספיק. בטני, שכבר לא קבלה אוכל 4 ימים, כבר אינה כואבת. אולם אינני מצליחה לעמוד בפיתוי, ורצה אל המטבח, אל המקרר. הוא כמעט ריק, אבל אני מוצאת בו שלושה בוריטוס קפואים. אני מחממת אותם במהירות במיקרוגל, מוסיפה להם גבינה, מכינה אותם לפני שאתחרט. אני בולסת אותם אחד אחרי השני, מתענגת על הטעם העשיר. אני מסיימת, ולפתע ההבנה של מעשיי מחלחלת אל תודעתי. בחילה עולה בי, ואני ממהרת אל השירותים. אני מתכופפת, ודוחפת שתי אצבעות אל גרוני. התחושה המוכרת של הניסיון שבה אלי, אך כרגיל- אני נכשלת. שוב לא הצלחתי להקיא. תמיד שנאתי את קיבת הברזל שלי, משום שכל נסיון היה משאיר אותי עם התחושה כאילו כן הקאתי הכל- את העיניים שלי, את הריאות, את המוח, אבל רק האוכל לא יצא. אני יושבת באומללות על הרצפה הקרה. אני נושמת עמוק, וקמה בעדינות. אני שמה מוזיקה חזקה במחשב, כזאת שבעל הבית בטח יעיר לי עליה אחר כך, ומתחילה לעשות כפיפות בטן חזקות. כשאני מגיעה לתשע מאות חמישים ושש, אני נאלצת להפסיק בגלל הסחרחורת, ושותה הרבה מים. אני מתנשפת, עודני ערומה. אני זוחלת אל חדר העבודה, יודעת שאאלץ לשרוף את הקלוריות האלו אחר כך, ומצטערת על השומנים שיתפתחו בגופי. הרצפה מטנפת אותי שוב, אבל לא אכפת לי- אני גם ככה מזיעה. אני יושבת ליד המחשב, חושבת על החרטה שלי, על הדמות שלי, על העייפות, ולפתע, כל הרגשות פורצים ממני החוצה. הידיים מתחילות לכתוב, טסות על המקלדת. כן, אני חושבת. אולי לא יפטרו אותי היום...
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 13 שנים ו-3 חודשים זה כתוב מצוין! עיני זאב
-
לפני 13 שנים ו-3 חודשים תודה עיניים משתנות (ל"ת)
-
-
