"כלום לא מצפה לי שם חוץ מהמוות בכבודו ובעצמו, אדון כל האדונים. "
- [לא ידוע]
שריקות רמות עלו מערובות תאי הרכבת בעודה גולשת על פסי הרכבת במהירות, מתקרבת אל תחנת העצירה שלה כדי לאסוף את הנוסעים. הרכבת הייתה מורכבת מ-5 קרונות גדולים ומרווחים, צבעה היה לבן כשלג והיא נראתה חגיגית ומזמינה.
עמדתי על הרציף עם ידיים ריקות, בלי מזוודה או תיק, לא התירו לי לקחת שום דבר לעולם הבא חוץ מאת זיכרונותיי. לצידי עמדו עוד הרבה אנשים, מספר עצום של אנשים, גם הם כמותי חסרי מזוודות וחפצים. מבטיהם היו ריקים וחסרי כל הבעה, אך על פניהם היה מרוח חיוך גדול וכל אחד מהם הקרין מעין ניצוץ ואור – תקווה חדשה, התחלה חדשה.
כל מי שהם היו כשעוד הילכו עם בני האדם החיים, כל מה שעשו – בין אם זה היה טוב או רע, שום דבר לא היה משנה כעת.
בקרוב הם יצטרפו אל הבורא שלהם ויקבלו את השלווה והמנוחה אליה כל כך הזדקקו.
מעל ראשיהם התנוססה תמונה בצורת ריבוע, לכל איש הייתה תמונה שונה. התמונה תיעדה את הרגע האחרון של חייו.
הסתכלתי סביב מבולבלת וחסרת כל כיוון, כשנתקלתי בהן. אחת אחרי אחת הן ניצבו מול עיניי, בעוד האנשים שמתחת לתמונות מנסים להשתחל אל הקרון.
וככה הבנתי בדיוק איך נגמר המסע של כל אחד מהם.
איך כבה האור שלהם.
תמונה של ילדה בת 14 הציגה אותה כשהיא מצמידה סכין לוורידיה בחדר האמבטיה, תמונה אחרת הציגה אישה זקנה שחטפה התקף לב בטור לקופה בסופרמרקט, עוד תמונה מזעזעת של ילדה נאנסת ואחר כך נקברת בעודה בחיים. עוד ועוד תמונות כסרט נע עמדו מולי, ואני לא יכולתי לעשות דבר כדי למנוע את זה.
הרגשתי בחילה. רציתי לאבד את היכולת לראות באותם הרגעים האלו, כי כשניצבתי אל מול התמונות האלו התחלתי לחשוב שלא שווה בכלל לראות אם כל מה שאפשר לראות זה רק הרס ושיממון במקום שבו הייתה נשמה זוהרת.
דחפתי כמה אנשים בדרכי אל דלתות הקרון שהיו פתוחות לרווחה כשנתקלתי באיש מבוגר שעמד ליד כניסת הקרון, לבוש גם הוא בלבן אלגנטי, כשעל ראשו נח כובע לבן שכיסה כמעט את כל שערו הכהה.
"הפ הפ הפ," הוא תפס את זרועי ובלם אותי, "לאן את ממהרת כל כך?"
אני מחווירה ומתנערת מידו הכבדה שתפסה אותי. "אני צריכה לעלות על הרכבת."
הוא מכחכח בגרונו. "מי אמר שאת צריכה?"
אני מביטה בו, מופתעת. האי נוחיות שלי גדלה מרגע לרגע ואני כועסת על האיש שמנסה למנוע ממני לעלות על הרכבת, שהרי גם לי מגיע במותי לזכות בשלווה ובנחת לצד בורא עולם.
"אני מתתי. תהום גדולה נפערה מאמצע הרחוב ובלעה אותי לתוכה, למרות שניסיתי להיחלץ נפלתי אל תוך הלהבות."
הוא לא נראה מתרשם במיוחד. "שמעתי על מקרים גרועים יותר..." הוא ממלמל.
אני מרימה גבה בספק. "הבנתי, טוב אז היה נעים להכיר אותך, ניפגש בצד השני."
כמה אנשים שפוסעים אל תוך פנים הרכבת דוחפים אותי קלות.
הוא מחייך אלי ברכות. "תראי לי את הכרטיס שלך."
אני תוחבת את ידי ומפשפשת בכיסי הג'ינס שלי, אבל אני לא מוצאת שום כרטיס. "אין לי שום כרטיס." אני מוציאה מתוך הכיסים את ידי ריקות משלל.
"זה אומר שאת לא יכולה לעלות לרכבת."
"מה?"
הוא עונה בקוצר רוח. "זה שהגעת לתחנת הרכבת ועמדת ברציף, לא אומר שתזכי להיכנס גם לתוך הרכבת עצמה."
העצבים שלי מתחילים להתפקע, דמעות נקוות בעיניי ואני מתחילה להתייאש. "למען השם, במה חטאתי בעולם הזה? למה? אני לא רצחתי אף אחד, לא אנסתי, לא גנבתי. חייתי חיים שלווים ורגועים, עוד לא הגעתי אפילו לגיל 18 ועכשיו אתה מר לא יודעת מי, אומר לי שאני צריכה להלך בכדור הארץ כרוח רפאים כי לא עברתי את הסלקציה לרכבת?!" אני צורחת עליו ומצפה שאנשים יעצרו להסתכל על מה כל המהומה, אך האנשים הריקנים ממשיכים לפסוע אל תוך פנים הרכבת ולא מסתכלים עלינו אפילו, עכשיו זה כל אחד לעצמו.
הוא מניח את כף ידו מתחת לסנטרי וחופן אותו. הוא בוחן אותי באיטיות מייגעת.
"את לא מתה."
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
