בין מלחמות לחלומות סיפור בהמשכים. פרק א' - שיח "לוחמים" סדרה חדשה - קלילה למדי.
29 יוני 1967 שעת אחה"צ.
אברם ! אברם ! , נשמעה הקריאה מהרחוב. הקול היה מוכר לי מאוד, אך תמהתי:
מה לו במקום זה ובימים אלה שלאחר המלחמה.היה זה שמואל איצקוביץ, חייל "גולני" שעמד על סף שחרורו,
וזמן רב לא ראיתיו.
שמוליק היה בחור חרדי שנפשו כמהה להתגייס לצבא, אולם אביו, איש קשוח מהזרם היותר קיצוני
של "נטורי קרתא", תמיד אמר לו: כל עוד אני חי,אתה מחוץ לצבא של הציונים.
לאחר זמן איתרע מזלו של האב, אשר נפטר בפתע פתאום. בשנת 1964 .
אמו של שמוליק לא יכלה לעמוד בהפצרותיו, ושמוליק שם פעמיו ללשכת הגיוס בשכונת גאולה,
והתנדב לשרת בצהל חרף העובדה שיכול היה להוציא פטור בשל היותו עילוי גדול שתורתו אומנותו.
לאחר כארבעה חודשים מצא עצמו בחטיבת גולני. רק בהיותו עמוק בתוך השרות הבין את ההבדל הקטן
בין אוהל סיירים אי-שם, - בתוך אבק ופיח ואימוני בוקר לילה – לבין אוהלה המחומם של תורה.
בצר לו, יצא מדי פעם לחופשה יזומה עצמאית קרי – נפקדויות ועריקות.
למרות פער הגילים ביני לבינו – כשלוש שנים – התיידדנו, ואף החבאתי אותו מדי פעם מלוכדי
העריקים, רוכבי הרכש האופנוענים.
כך או-כך, אין בצבא מתנות חינם ושמוליק החזיר הכול בריבית דריבית ועתה עמד בפני סיום של
שלש שנים וחצי שנות שרות.
לאחר שנפניתי אליו שאל "מה דעתך ללכת לעשות קצת "רונדלים", בעיר או בעיר העתיקה, או שנלך לאיזה
סרט מעניין?". המדים שלבש וכנפי הצניחה שענד, הותירו עליי רושם עז, כך שלבי נמס ולא יכולתי
לסרב לבקשתו.
ירדנו במורד הרחוב אל צומת "הנביאים - שבטי ישראל" ובדרכנו חבר אלינו אסייג הפרחח.
"לאן הולכים" שאל הפרחח, "לסרט" ענינו. "רוצה לבוא ?"
"הסרט מדבר עברית? הוא שאל. אסייג זה ביקר מידי פעם בבית הספר, אך למעט משחקי כדור לא למד
צורת אות. כך שיכול היה לראות רק סרטים דוברי עברית. תרגום בגף הסרט, מאן דכר שמיה, קל וחומר
ובן בנו של קל וחומר לשמוע אנגלית.
הקולות היחידים שהזדהה אתם בקולנוע, היו קולות הירי של אקדחי ג'נגו או "בעבור חופן דולרים".
אמרתי לו שיש סרט "אלם" של צ'רלי צפלין. בקולנוע "אוריון" וזה מתאים מאוד בשבילו – כמו העברית
שהוא לא ידע לקרוא.
"תגיד" הוא שאל אותי לפתע, "גם אתה רוצה ללכת לצבא?".
"כן", עניתי לו. למה לא?. מישהו צריך לשמור על טיפשים כמוך לא ?
"רגע, רגע", הוא שאל, ואיך תחזיק את הרובה?".
"מה זאת אומרת איך אחזיק" שאלתי. "מלמדים בצבא הכול. אני אחזיק את הרובה כמו מאיר".
"כככככ. מאיר?" שאל אסייג, "הרי הוא עוד לא התגייס לצבא. וגם לא נראה לי שיגייסו אותו"
"לא התכוונתי למאיר אבוטבול" אמרתי. התכוונתי למאיר הר ציון הגיבור"., "שמוליק" אמרתי
בפנותי לאצ'קוביץ. "ספר לו מי זה מאיר הר ציון!".
"מי ההוא מלח"י ? , שטרן משהו?". שאל איצקוביץ.
"אח.. " אמרתי לעצמי אלו דבילים אמתיים.
המשך יבוא.
אברהם אוחנה, סיון תשע"ב.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
