פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 2124 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 13 שנים ו-3 חודשים רוח רפאים ~דניאל~
זה סיפור שכתבתי די מזמן, לא יודעת אם להמשיך אותו או לא.
חשבתי לפרסם, אין לי מה להפסיד בכל מקרה:)
מקווה שתאהבו
אני מרגישה כמו רוח רפאים, כזאת שנמצאת שם אבל אף אחד לא באמת רואה אותה. כולם דיברו עלי כאילו אני לא באמת שם. כאילו אני לא שומעת, לא מרגישה...
הסתובבתי לאחור, דוחפת כמה ילדים שחסמו את המעבר ורצה משם. רגליי נשאו אותי קדימה, רחוק ככל האפשר מהם. פניתי ימינה אל תוך המסדרון של השכבה. תחבתי את האוזניות חזק אל תוך האוזניים, כמו בכל פעם שאני רוצה להתנתק. המוזיקה היתה משכך הכאבים שלי.
"בשלכת עץ עומד, לבדו ברוח.
אין לו רגע חם ואין לו צל.
לפעמים גם הוא רוצה להרגיש בטוח
ולא כמו פרח שנובל...”
המסדרון היה דיי ריק, זה היה יום חמישי והרבה החליטו להבריז ואלה שהגיעו היו מכונסים ביא 1 – צופים בשקיקה בהצגה שהייתה על חשבוני.
רצתי אל עבר השירותים, ממהרת להתחבא. אסור שאף אחד יראה אותי נשברת.
בעודי רצה, גופי נתקל בגוף אחר – מוצק וחזק. מעדתי אחורה בבלבול ועפתי על הרצפה.
גבי נחבט ברצפה. “איההה" יבבתי.
"את בסדר?” שאל הגוף שלא זז אפילו לא סנטימטר מההתנגשות.
יד חזקה ושרירית הושטה אלי. “הי, את בסדר?” הוא חזר על השאלה שלו.
לא מיהרתי לתפוס ביד שעמדה באוויר. הגב כאב לי מעוצמת הנפילה.
הרמתי את מבטי לראות במי התנגשתי, עדיין כועסת שאני היחידה שנפגעתי ושעוצמת ההתנגשות אפילו לא גרמה לו להתנשם.
העיניים הכחולות העמוקות שבחנו אותי בסקרנות גרמו לליבי לפעום בחוזקה. השיער החום גולש והגוף השרירי שניצב מולי לא הותיר לי מקום לספק.
ההבנה הכתה בי. זה היא גיא פאר.
***
הרגע הזה שאת מבינה שהמצב שלך לא יכול להיות יותר עלוב.
בשניה שפתחתי את פי כדי לדבר, כל הדמעות יצאו החוצה, זולגות במורד לחיי ומרטיבות את צווארי.
התייפחתי. התייפחתי בקול ולא היה אכפת לי שגיא פאר צופה בי עכשיו ובטח חושב לעצמו 'מאיפה היא באה לי זאתי'. כבר לא היה אכפת לי מכלום. הרגשתי כמו כלב דרוס שמכונית עוברת עליו שוב ושוב. רק שבמקרה שלי, לא מכונית עברה עלי אלא דבר גרוע יותר מזה – ילדים. עשרות ילדים שכל יום מיררו את חיי.
בעודי מרוחה על המסדרון, כשגיא פאר צופה בי ואולי עוד כמה ילדים סקרנים, החלו זיכרונות להתקיף אותי. אלו לא היו זיכרונות נעימים ונוסטלגיים, אלו היו זיכרונות כואבים.
זיכרונות בדרך כלל גורמים לך להרגיש חיי יותר מתמיד, לצערי הזיכרונות האלו גרמו לי להרגיש מתה יותר מתמיד.
אלפי שבבי זיכרונות מבית הספר מתקופות שונות.
אלפי תמונות קטנות ומטושטשות שלי בוכה, מושפלת, נעלבת, פגועה, עצובה, פוחדת. הפוגע מתחלף תוך כדי השנים והכיתות, אבל הנפגעת נשארת במקום ולא זזה. זאת תמיד אני.
הוא רוכן מעלי במהירות, דרוך. "איפה כואב לך?”
אני לא משיבה לו. אני מצמידה את שפתי התחתונה אל שפתי העליונה, מנסה לעצור את הדמעות כמה שאפשר. אבל הדמעות חזקות יותר ממני.
"זה בראש? ברגל? ביד?” הוא סורק את גופי בעיניו. מבטו נעצר בדאגה על רגלי. “את מדממת-”
אני קוטעת אותו במהירות. "זה לא כואב.”
"יש לך כתם ענק על המכנסיים, כנראה קיבלת שפשוף רציני.” הוא בולם את דבריי.
"זה לא כואב.” אני עונה שוב בקול קר.
לעומת זאת הלב שלי עוד שניה מדמם פה על הרצפה. לעזאזל, למה אני כל כך פגיעה?
"את מסוגלת לקום?” הוא בולם את דבריי.
אני מנסה להזדקף, אבל אני מתקפלת מיד כשדקירה חדה מפלחת את גבי. מצבי עד כדי כך נורא?
"כן בטח,” אני מנסה לגרום לקולי להישמע מלא בביטחון. אני מנסה שוב, מאמצת את כל גופי בשביל להזדקף, אבל הכאב חזק מדי ואני פולטת גניחה. גבי נשמט על הרצפה שוב.
"לא את לא.” הוא קובע.
הוא מביט בי בשקט, מעביר את עיניו על גופי ונעצר לשניה על בטני.
העיניים בצבע הים הכהה שלו בוהות בי למשך כמה שניות. מבטו הנעוץ בי מקרין חוסר אונים ובלבול.
"טוב תחזיקי בי חזק...” הוא אומר בטון מיידע. המבט שלו נעשה לקר לפתע.
"מ..מה - “ אני לא מספיקה לסיים את המלמול שלי כשהוא מכופף את גבו ורוכן מעלי, זרועותיו נפרשות על צידי גופי. יד אחת מתוחה הוא מכניס מתחת לשתי ברכיי המקופלות, וביד השניה הוא מערסל את ראשי בעדינות.
"תוריד אותי!” אני נלחצת. לחיי מאדימות מבושה. “זה מביך כל כך. בבקשה, תוריד אותי. אני באמת לא כ"כ פצועה, אני מסוגלת ללכת...”
"לאיפה את רוצה שאני אקח אותך לאחות או לשירותים לשטוף את הדם?”
"אני לא רוצה שתיקח אותי לשום מקום! אני לא נכה, אני מסוגלת ללכת אז תוריד אותי!” אני מרימה את קולי ספק בתחינה ספק בהוראה.
הוא עוצר קצת לאט כיתה יא 4. אני מודה לה' בליבי 10 פעמים שהדלת של הכיתה סגורה ומתפללת שאף אחד לא יצוץ במסדרון. כאילו שזה מה שחסר לי עכשיו.
"תקשיבי,” הוא מרכין את ראשו אלי, מבטינו מצטלבים והמחשבה היחידה שעוברת לי בראש היא למה למען השם לא טרחתי להוריד את מוחמד הבוקר, שצומח לי על מעל השפתיים כמו דשא קוצני. “את נפגעת בגללי.” הוא נאנח. מבטו משוטט על הדם שניגר מרגלי. “אז בין אם תרצי או לא, אני אקח אותך לשירותים לשטוף את הדם ואחר כך אם עדיין יכאב לך אני אסחוב אותך גם לאחות.”
"אתה לא צריך לעשות את זה!” אני לא מוותרת. “אני גם כבדה ממש.” אני מוסיפה בייאוש.
הוא מצמיד אותי לחזה הקשה שלו. אני יכולה כמעט לשמוע את הלב שלו פועם בכל צעד כשהוא עושה. אני מרגישה את נשימותיו המדגדגות את אפי.
"מה הייתי אמור לעשות להשאיר אותך בוכה כשאת שוכבת לך על המסדרון פצועה?” הוא נוהם. “ולגבי הכבדה, מי אני שאתווכח?” הוא מחייך אלי לראשונה וחושף שתי גומות חן ושיניים לבנות וצחורות.
פאק, הוא באמת יפה כמו שהן אומרות.
"ובכל זאת אתה מרים אותי ואתה לא נראה על סף גסיסה, אז אל תתלונן.”
הוא מגחך. “אני מתלונן? אני? זה כמו אימון לחיזוק השרירים, את אחלה משקולת.”
"זאת הייתה ירידה?” אני מרימה גבה.
הוא מזיז קצוות שיער חומה ומרדנית ממצחו. “קחי את זה כמחמאה.”
אנחנו מגיעים לדלת השירותים. הוא בועט בדלת הצבועה בצבע כחול מתקלף שעליה מתנוסס שלט של איש. הוא צועד אל תוך חדרון השירותים הקטן, בתוכו כמה משתנות מלוכלכות, חלון קטן וכיור.
באמת שהשירותים של הבנות נראים יותר טוב.
הוא מתקרב אל הכיור ומשעין אותי על השיש בעדינות. אני פולטת אנקת כאב. אני לא מעזה להסתכל על הפצע המדמם.
גיא תולש חתיכת נייר טישו ומרטיב אותה במים, הוא מתקרב אלי. “תפשילי את המכנסיים.” הוא מורה לי.
"מה?” אני לא בטוחה אם שמעתי נכון.
"סתם סתם תירגעי,” הוא מגחך כשהוא קולט את מבוכתי ומחייך אלי. "פשוט תרימי טיפה את המכנס שאני אוכל לנקות את הפצע.”
אני משעינה את גבי על הקיר ומושכת את המכנס כלפי מעלה, חושפת חלק קטן מעורי.
גיא מנקה את הפצע בעדינות. “אני עדיין לא מאמין שפרצת בבכי מדבר כזה.”
ואני עדיין לא מאמינה שאתה, הבחור הכי חתיך בבצפר יצרת איתי לראשונה קשר עין. שלא לדבר על חוסר העיכול שלי לגבי ההרמה.
זה חלום נכון? זה לא מרגיש מציאותי...
"אז לא אמרת לי איך קוראים לך בכלל...” הוא מסיים לנקות את הפצע. אני יורדת בעדינות מהכיור, מתנודדת על הרצפה בכאב. “באיזה שכבה את? י?”
תחושת העלבון מכה בי. אלוהים מה חשבתי לעצמי, הוא אפילו לא יודע שאני איתו בשכבה. הוא אפילו לא מודע לקיום שלי.
תחושת המועקה גודלת בחזהי, אני מתרחקת אינסטנטיבית אחורה, גבי מתנגש בדלת.
"ושוב אני נאלץ לחזור על אותה שאלה...” הוא מחייך בעדינות. “את בסדר, נכון?”
אני מרימה את ראשי ומישירה את מבטי קדימה, אני מבחינה במראה הניצבת ממש מולי מעל הכיור ובוחנת את השתקפותי במראה. נערה נמוכה ומלאת מראה נגלת אלי. עינייה שחורות וכהות ומלאות בעצב ובתסכול, שערה נפוח ולא מסודר ולבושה גברי וכהה.
אני נחרדת לגלות שהנערה הזאת היא אני.
המראה מנפצת את בועתי ומאלצת אותי להתמודד עם המציאות שלי. מה חשבתי לעצמי שנתתי לו להרים אותי? הוא בטוח יספר לכל החברים שלו על כמה שאני שמנה ומושפלת. ובכלל, מה אני עושה איתו עכשיו? אולי זאת סתם מתיחה שהוא והחברים שלו אירגנו כדי לצחוק עלי?
"תודה על העזרה,” אני בקושי מצליחה לדבר. הדמעות עומדות לי בגרון. “אני אלך, תודה בכל מקרה...”
כצפוי הכאבים ברגל מתחלשים והכאבים בלב גדלים. אני מסובבת לו את גבי ותופסת בידית, ממהרת לצאת החוצה ולהציל את מה שעוד נותר מהכבוד העצמי שלי. אני כבר יכולה לראות אותו ואת כל החברים שלו צוחקים עלי, על איך שקניתי את כל ההצגה הזאת...
הוא מזנק במהירות ותופס את זרועי. “חכי רגע, למה את הולכת?” הוא מסובב אותי בכוח ומכריח אותי להסתכל על פניו. “עשיתי לך משהו שוב? ולמה את בוכה?”
הדמעות הבוגדניות האלו אלוהים שמישהו ימציא תרופה שתשאיר אותן בפנים ולא בחוץ, הן לא יכולות פשוט לצאת מתי שהן רוצות ולהסגיר אותי ככה!
"עזוב אותי.” אני דוחפת את חזהו ומשחררת את זרועי מאחיזתו.
הוא מגרד בצווארו באי נוחות. “מה קרה לך? שאלתי איך קוראים לך ומאיפה את ופתאום את פשוט הולכת...”
"אתה לא מבין אפילו?” אני מתפוצצת. “אתה אפילו לא יודע מי אני! אתה לא יודע עלי כלום, אתה יודע יותר על כל אדם אקראי מהרחוב מאשר מה שאתה יודע עלי! למען האמת, אתה לא ידעת על קיומי כלום.”
הוא מתרגז. עיניו הכחולות והיפות מצטמצמות. “אני באמת מצטער שאני לא מכיר כל בן אדם בעולם הזה. את חמשושית או משהו?”
"אני מהשכבה שלך! אני כבר שלוש שנים איתך ואתה אפילו לא מודע לזה.”
"מה? זה לא הגיוני, אני בטוח הייתי מכיר אותך אם היית איתי בשכבה. חברה של מי את?”
אני שותקת. אין לי חברים ממש.
הוא נראה נסער. “תקשיבי אני מצטער אם פגעתי בך, ואני לא יודע איך עד עכשיו אף פעם לא נתקלתי בך או בחבר'ה שלך... אבל באמת - “
אני קוטעת אותו. “הו גיא, אתה נתקלת בי 'ובחבר'ה שלי' הרבה יותר פעמים ממה שאתה חושב.” אני עוצמת את עיניי ונושמת עמוק. “גיא, אני אחת מאותם הילדים שאף פעם לא נותנים להם מנוח. כן אני חלק מילדי הכאפות שאתה והחברים שלך אוהבים לענות, להשפיל ולהציק להם. אני רק עוד אחת, לא מיוחדת בכלל. עוד מספר שיבכה היום בלילה עד שהוא ירדם, כי אחד מהחברים שלך החליטו שהם רוצים להוציא היום על מישהו את העצבים. וגם בחלומות שלי הם לא עוזבים אותי... תמיד אותם סיוטים, אותם פחדים.”
שפתו התחתונה שמוטה, הוא לוטש את בי את עיניו. ידו נשארת תלויה באויר כמהססת אם לגעת בי.
הדלת נפתחת לפתע וחבורה של בנים נוהרים אל תוך השירותים, מדברים בקול רם על הא-ודה.
הם עוצרים ליד המשתנה כשהם מבחינים בי ובגיא, הבעת פניהם משתנה לנבוכה והדיבורים שלהם נפסקים.
אני מסובבת אליהם את גבי וממהרת להשפיל את עיניי אל הרצפה, בורחת משם הכי מהר שרק אוכל.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 13 שנים זה מהמם!!! ליילק
-
לפני 13 שנים תודה רבה♥ ~דניאל~ (ל"ת)
-
-
לפני 13 שנים ו-2 חודשים ואוווו רומן! M. Kolt
-
לפני 13 שנים ו-2 חודשים חח תודה רבה! :) ~דניאל~ (ל"ת)
-
-
לפני 13 שנים ו-3 חודשים המשך דחוף!! just me!-Doritoss(;
-
לפני 13 שנים ו-3 חודשים תודה רבה !! ♥ ~דניאל~
-
לפני 13 שנים ו-3 חודשים בכיףף..(; just me!-Doritoss(;
-
-
-
לפני 13 שנים ו-3 חודשים ה-מ-ש-ך! אנג'ל
-
