חכם שלום והנחושת השואבת חלק ד, המלך השדכן.
"אחיי ורעיי, אמר המלך, בפנותו אל המסובים. "אני מודה לכם על ערב מרגש ומהנה. ועל ששמחתם בשמחתי.
תלינו בטוב והיו ברוכים", בכך רמז המלך שברצונו לפרוש למנוחה.
האורחים קמו ממקומם והמתינו לצאת המלך ורעייתו אשר עשו את דרכם לחדר ההסבה מלווים בשר הטקס
ובשלישו של המלך.
חדר ההסבה, ששכן באגף הצפוני של הארמון, היה אף הוא עשוי מרבדים ופינות ישיבה נמוכות כטפחיים
מגובה הקרקע. עששיות קטנות דלקו באורות עמומים ושיוו אוירה מרגיעה למקום. המלך חלץ את נעליו
והתרווח אפרקדן על אחת המיטות, משמיע אנחת רווחה מהולה בקורת רוח מרובה.
רעייתו ישבה לידו על כורסא מוגבהת. ואף היא חלצה את נעליה, רמזה לשליש שאינם זקוקים לו לפי שעה.
זה יצא בלאט והדלת סגר אחריו.
"זה זמן רב" אמר המלך לרעייתו, "לא רוויתי נחת כה מרובה מנתיניי. החושבת את כמוני שזה היה
ערב מוצלח?". "ללא ספק" ענתה המלכה "אכן ערב מהנה ומוצלח למדי". "דומה", המשיכה המלכה ואמרה.
"דומה שאנשי הארמון רוחשים לך אהבה יתירה, בפרט ללה מרים הטבחית היהודיה". "נראה בעיניי"
הוסיפה, "שהיא חשה כלפיך הערצה גדולה".
"אכן יקירתי, כך גם דעתי". אמר. והוסיף, "ביום מן הימים אגמול לה על טוב ליבה".
המלך שקע בהרהורים ועיניו שוטטו על פני התקרה היפה, משם נדדו אל ספת המסעד עליה שכב. הוא בחן את
שילוב הצבעים הנהדר והריקמה היפה של הספה והכרים שלמשענותיו. לפתע צדה עינו שלישיית אותיות בצבע זהב
רקומות בקצה הספה, על הכרים ואף על גב הכורסא. כמעשה פלא היה בעיניו. הכל היה בעבודת יד מדויקת מלאכת
אורג וטווה מעשב חושב כליל תכלת. מימיו לא ראה עבודה כה מושלמת. סקרנתו גברה כאשר הצליח לפענח
את האתיות הרקומות. היו אלה האותיות מ. מ. ר. והמלך לא ידע את פישרן. סקרנותו של המלך גברה עד כדי
שצילצל בפעמון, ושלישו התייצב בפניו.
"יודע אתה מי ארג את המרבדים האלה?" שאל המלך את השליש. "כן אדוני המלך", ענה השליש.
"זוהי מלאכתו של היהודי הצעיר, שלום. הוא אורג , תופר ורוקם כל הטעון תפירה וריקמה בארמון.
הוא שוהה באגף המשרתים, או שמסייע לללה מרים במטבח".
"תבדוק אם הוא לא ישן, אמר המלך "אני רוצה לשוחח אתו לדקות ספורות".
הרצים יצאו דחופים בדבר המלך להביא את שלום . לא חלפו אלא דקות אחדות, והיהודי שלום ניצב לפני
המלך בהכנעה, באימה וביראה, ראשו ועיניו מושפלים – כיאה לעבד העומד בפני רבו.
"רשאי אתה להרים את ראשך" אמר המלך. שלום, שקומתו הייתה בינונית, הרים את ראשו ועיניו והביט אל המלך.
התרגשות-מה אחזה במלך. אל מול פניו נגלה אדם בעל סבר פנים והדרה שאין לתארם במילים. עיניו
החומות-ירקרקות היו כה טובות, וניבט מתוכן רוגע ושלווה. מימיו לא ראה המלך חזות שכזו אף לא
בין המלכים ושועי הארץ.
"אמור לי שלום" אמר המלך בהצביעו על אחד הכרים. "מה פישרן של אותיות אלו?".
"פישרן של אותיות אלו, אדוני המלך הוא" אמר שלום, "מוחמד מלכנו רחום". חיוך רחב ננסך על פני המלך
אשר שאל: "מי נתן לך הוראה לכתוב כך?". "אני מדעת עצמי עשיתי זאת". ענה שלום. והמשיך, "ביודעי את
חיבתו של מלכנו לעם היהודי, נתתי בדעתי שהדבר ראוי להיעשות כן".
אופן דיבורו והתנהגות של שלום המחישו בפני המלך כי עומד לפניו אדם רחב אופקים ובעל גינוני מלכות
והדבר היה לפלא בעינו. "שב" הורה המלך לשלום. הלה היסס מעט. אין זה דבר שבשיגרה שפשוט עם יישב
לפני המלך. גם בתורה הקדושה לא נאמר שאפשר לשבת ליד המלך. "שב" ! חזר המלך על פקודתו. שלום עשה כמצווה עליו נתיישב למרגלות המלך והמתין
בדריכות למוצא פיו.
המלך, למרות עייפותו הרבה, החל לשוחח עם שלום על עניינים שברומו של עולם. שלום, חרף גילו הצעיר
גילה בקיאות מפליאה בכל המתרחש בתחומים שונים ומגוונים. ממש איש אשכולות.
"דע לך" אמר המלך, "כי מצאת חן בעיניי ואדעך בשם. כמחווה של ידידות בקש כל אשר ככל אשר תאווה נפשך,
משרוך נעל ועד חוט. כל דבר שנמצא בארמון זה".
"הו, אדוני ירום הודו, איני חסר דבר. אמר שלום. והוסיף, "ראות פניך היום היא המתנה היקרה ביותר שיכול אני להעלות בדעתי".
"ואעפ"י כן עומד אני על דעתי", אמר המלך, "שתבקש דבר מה, והרי פטור בלא כלום אי אפשר ?".
"אם כך אדוני המלך" אמר שלום, "חפץ אני בבתה של ללה מרים לאישה. והרי היא בארמון".
המלך חייך חיוך רחב וחשב לעצמו: "איש זה חכם ביותר. אם אכן הנערה בארמון הרי אמרתי לו 'כל דבר שבארמון '".
"כך נעשה אמר המלך. קראו לי לללה מרים ולבתה מיד!".
המשך יבוא (בע"ה).
הנה מתקרבים – לא לדאוג.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
