בפתח ביתו, שם היא עומדת, מחכה, ממתינה,
השמש קופחת, על ראשה היא יוקדת, אך היא איתנה,
הם נפגשו ממקודם, כך היא זוכרת, את אשר אמר לה,
שלא הייתה, ולא תהיה עוד, נאווה וענוגה ממנה.
תלתלי זהב קצרים מעטרים את ראשה,
עיניה כחולות כים הרחב,
עורה צח כשלג חדש,
וליבה, כולו פתוח אליו.
שם היא תמתין, לנצח נצחים, כי זה מקומה,
כי נערות עליהן אנו רק חולמים, נמחקות עם השכחה,
עורה ידעך, שיערה ידהה, כל קיומה יימחה,
כי דמות מחלום היא, לא פחות ולא יותר.
ולכם אדונים, באשר תחלמו, ואם תזכרו,
הדמויות ממתינות, לכם, כן, לכם,
שבהבטחותיכם - תעמדו.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה