חכם שלום והנחושת השואבת.
"חכם שלום" – כך כינוהו הכל - היה אחד מאנשי ירושלים הידועים בחכמתם הרבה.
חכמה זו לא נבעה דווקא מבקיאותו בש"ס ופוסקים, אלא מחכמת חיים שצבר עם הזמן.
את רוב זמנו העביר בשתיקה. תמיד חשב ששתיקה יפה לחכמים, ואם יש צורך באמירה
כלשהי, רצוי שתהיה מעט המחזיק את המרובה.
חכם שלום היה מעולי מרוקו באמצע שנות החמישים. כך היו, בערך מספר שנותיו.
הוא ורעייתו וחמשת ילדיהם הורדו מהאניה שהגיעה זה עתה מצרפת, ביום ט"ו בשבט 1956.
והועלו אחר כבוד אל משאית מקרטעת. משאית זו תביאם ליעדם לקראת ערב לעיר הקודש צפת שבצפון הרחוק.
היה זה אחד הימים הקרים ביותר שידעה המדינה, ובעיר צפת ירד שלג שנערם לגובה של כמטר ומעלה.
חכם שלום לא השלים עם הגעתו לצפת. כל חיו התפלל לציון "ולירושלים עירך ברחמים תשוב"
צפת – כך אמר, אינה ירושלים ופרט לשלג שנערם גם בירושלים לא היה דמיון כלל בין שתי הערים.
לאחר שבועות ספורים בצפת ובסיועו של אחיו דוד (שהגיע ארצה לפני מספר שנים) שהתגורר בירושלים,
עבר חכם שלום עם משפחתו לירושלים אל העיר שכה ערג אליה משחר נעוריו.
הסוכנות היהודית סידרה לו עבודה במקצועו (אגרונומיה ויערנות) וכך מצא עצמו חכם שלום,
חוטב עצים ומסקל אבנים ביערות של הקרן הקיימת לישראל.
כפי שהקורא מבין , חכם שלום מעולם לא למד אגרונומיה, וכל הקשר שלו לעצים וטבע, הסתכם בכך שאהב לשתות תה עם נענע.
מקצועו האמיתי (מלבד היותו תלמיד חכם), היה אומן במלאכת יצור ותפירה של מרדעות לחמורים ואוכפים לסוסים בארמונו של המלך מוחמד החמישי אבי האומה המרוקאית\מוגרבית. (תחת השלטון הצרפתי).
נוסף על כך, ידע חכם שלום לתפור – ביד אמן - מרבדים ומזרנים דקים לישיבה ולהסבה של המלכים והשרים, ושמו יצא לתהילה בכל רחבי מרוקו.
המשך יבוא
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה