קולע הסלים ממחנה יהודה אחרית דבר במספר סגנונות אזהרה. חלק מהאירועים אמיתיים לחלוטין.
המשך מהאירוע בבנק (מהסגנון התורכי).
שמואל התעשת ראשון ופנה אל גורגיה: "מה דעתך גברתי, שניפגש הערב בביתי – רחב הידיים – ותוכלו, את ואביך להתוודע מחדש?" .
"אעשה זאת" אמרה, "ובלבד שתפסיק לקרוא לי גברתי" אולי בעתיד הקרוב גם לך אקרא אבא. אמרה ולא יספה".
"טוב, גורגיה", אמר שמואל, "הנה ארשום לך את כתובתי".
אין צורך בכך אמרה, כתובתך רשומה אצלנו בדף החשבון. לא גילתה לו שלפני ימים אחדים הייתה בביתו לפגישה חשאית עם יחזקאל, בנו הבכור.
זכרה כיצד בפגישתם, יחזקאל קנה - עבורה במיוחד - תקליט של קליף ריצרד והצלליות שהיו באופנה באותה עת.
אולם היא ביקשה דווקא לשמוע פיוטים של עולי בגדד עם כל המקמים והסלסולים. יחזקאל תמה כיצד אישה - שכל חזותה העידה עליה כאלף עדים שהיא "אשכנזיה" – שומעת שירים בסגנון ערבי. לפלא היה הדבר בעיניו.
"להתראות הערב ילדתי", קטע עזיז את הרהוריה.
יום שני בערב שכונת "בית הכרם" ירושלים.
בביתו רחב הידיים של שמואל הכל היה מוכן להגעתה של גורגיה. גם עזיז ישב בצפייה רבה. רק יחזקאל עשה עצמו כאדם שאין הדברים נוגעים לו. בלבו קיווה שאולי הערב תתקיים משאלתו ובבת-צחוק חשב שגם אינו צריך לנסוע לביתו של עזיז לבקש את ידה של גורגיה.
אישה יפה למראה והדורה בלבושה נכנסה אל הבית המואר שבפינתו ניצב שולחן ענק עמוס במעדני עולם מטעמים ומיני מגדים. והשתיה כדת אין אונס.
לאחר דברי הנימוסים ושאלות רבות ישבו אל השולחן לסעוד כיד המלך.
היין נתן את אותותיו וחרצובות לשונותיהם של הסועדים נפתחו זה לזה עד שעזיז הגדיל לעשות ושאל את שמואל: "עתה שאנחנו שותפים בחנות, אולי נהיה שותפים גם במשפחה?". "ראיתי", המשיך עזיז, "שעיניו של יחזקאל אינן משות מגורגיה וגם היא אינה טומנת עיניה בצלחת". "אולי נחתן אותם".
"צריך קודם לשאול את דעתם", אמר שמואל, "אין הם ילדים פתיים. ברי דעת הם".
"אבא!" אמר יחזקאל, שמענו אתכם. אנחנו רוצים להינשא.
נו .. אמר עזיז. לחיים לחיים. מזל טוב לכולנו.
אחרית דבר.
ליל ל"ג בעומר תשכ"ה .בית היתומים הגדול "דיסקין".
לפני ימים אחדים קבלתי מכתב ובו נמסר לי כי יש מפגש שנתי של בוגרי הפנימיה בשנת תשכ"ד. במכתב נתבקשנו להגיע לפנימייה לבושים בגדי שבת.
ירדתי מביתי אל תחנת האוטובס מס 11. וכעבור דקות אחדות הגיע האוטובוס. בתוכו כבר ישבו שניים מחבריי, תורגמן יעקב ופנחס אוחנה (בן דודי). בדרכנו לפנימייה עלו עוד מספר נערים בגילי: מוקייטון, מוישה זילברמן ואף המדריך ראובן וולעס ועוד אחדים. כולם קבלו מכתב זהה לשלי וכולם לבשו בגדי שבת.
וכך כעבור דקות אחדות ניצבנו בפיתחה של הפנימייה שמים פעמינו אל בית המדרש הגדול, שם עמד המפגש להתקיים.
כאשר חצינו את החצר הגדולה ראינו משמאלנו מגדל עצים גדול ועליו בובה ענקית בדמות המן הרשע אותו עתידים להבעיר בעת ההדלקה כמדי שנה בל"ג בעומר. (אף פעם לא הבנתי למה שורפים את המן דווקא בל"ג בעומר ולא בביעור חמץ בפסח. נו..שויין).
מיד עם כניסתנו לבית המדרש כבר היה ברור שאין כאן שום "מפגש בוגרים". לא מינה ולא מקצתיה.
ההפתעה הייתה מושלמת:
בפתח בית המדרש ניצבו - הדורים בלבושם - שאול החריף (מוכר התבלינים) וקולע הסלים הידוע, עזיז.
האולם קושט במיני אילנות ופרחים ואור יקרות בקע מנברשות הבדולח התלויות מתקרתו הגבוהה של בית המדרש.
על הרצפה לאורך הקירות ניצבו בגאון עשרות סלים בצבעים ובגדלים שונים. במרכז האולם ניצבה בימה קטנה עם שולחן ובקבוק יין וכוס גדולה.
לפתע הושלך הס. מנהל הישיבה הרב רוטשטיין הרעים בקולו הידוע: "עכשיו שכולם פה זה הזמן להתחיל" ואכן הוא התחיל לקרוא בשמות הנערים - שנים עשר במספר -לבוא למרכז הבימה וכל שלשה החזיקו במוט אחד של החופה העשויה מפרוכת בית הכנסת.
תזמורת כלייזמרים מצומצמת החלה לנגן "בואי כלה, בואי כלה" ואל האולם נכנסה גורגיה בתו של עזיז, כשמחרה מחדיק אחריה במספר פסיעות יחזקאל (בנו של שמואל). – ממש מלך ביופיו תחזינה עינינו.
הרב אברום מורדכי בורשטיין ערך את החופה והקידושין . ולאחריה הוגש כיבוד בחצר בית המדרש.
מי שלא ראה חופה זו לא ראה שמחת חתנים מימיו.
בסוף הערב ניגש עזיז (עזרא) לכל האורחים וחילק להם סלים עמוסים בתבלינים ומיני מתיקה , כך גם לנו הנערים. רק סל אחד הותיר בידו. סל למזכרת סל של "קולע סלים"
כותב שורות אלו היה ממחזיקי החופה.
א. אוחנה.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
