פורומים » סיפור שכתבתי

כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.

• לפני 15 שנים ו-10 חודשים המכתב בתיבה - עד חלק 4 קורנליוס

  

  קורנליוס

  "התשוקה לכוח מופרז, גרמה למלאכים ליפול,
  התשוקה לידע מופרז, גרמה לאדם ליפול.
  אך בצדקה לא קיימת הפרזה,
  לָאו מלאך, או אדם, יכולים להמצא בפני סכנה על ידה."
  פרנסיס בייקון, אודות הטוּב וטוּב הטבע, 1625
  
  
  המכתב בעברית ליד הספר בערבית בתיבה
  
  את השורות הללו, הנשזרות בחופזה על ידי כעת, כותב אני בתקווה שלא יראו את אור היום אי פעם, ושאף נפש חיה לא תעיין בתוכנן, ומתוך החלטה שעם סיום כתיבתן אשים קץ לחיי. אני מצרף את המכתב עליו נכתבות שורות אלו אל הספר המונח בתיבה זו, אותה מתעתד אנוכי לקבור עמוק בתוך האדמה. ספר זה הוא אשר הניע אותי לקבל את ההחלטה הקשה ליטול את חיי בידיי. והיה ומצאתם את הספר המדובר, והנכם קוראים את המכתב הזה טרם עיינתם בו, תחינה אחת ויחידה לי אליכם – אל, אל, אל תקראו בו. השיבו נא את הספר, ואת מכתב אזהרה זה יחד עמו, אל התיבה בה מצאתם אותם, והטמינו אותם בחזרה בבור העמוק בו היו קבורים, מתוך כוונה שלא יִמצאו שנית, בדיוק כפי שאני מתכוון לעשות עם סיום כתיבת מכתב זה. אל תנסו לתור אחר כותב שורות אלו, שכן אינני חפץ בחיים הללו, ותקוותי היחידה היא שבעוד רגעים ספורים, לאחר שאסיים להעלות על הכתובים את סיפורי, יבוא המוות במהרה וללא ייסורים נוספים, מעבר לאלו שכבר חוויתי. חוזר אני ופונה אליכם בכל לשון של תחינה – אל תעיינו בספר ארור זה לבל תמצאו עצמכם מגיעים אל תהומות בלתי נתפשׂות של טירוף, אימה ואבדון. לכשתקראו את שורות אלו, סבור אני כי תחלחל בכם ההבנה כי קללה, ולא שיגעון, היא אשר רובצת עליי, וכי יש דברים שאל לבני האדם לדעת. ואני, שחטאתי בחטא הסקרנות לידע לא לי, משלם עתה את המחיר לכוחות נעלים לאין שיעור אל מול קטנותה של האנושות, ומקריב את הקורבן העילאי – חיי שלי עצמי.
  
  1 – הנער הניצול ממיצרי הים השחור
  
  נולדתי למשפחה יהודית בשנת 1928 בעיר הנמל קונסטנצה במזרח רומניה, לחופי הים השחור. אבי היה פועל במספנות הנמל ואמי – ספרנית בספרייה המרכזית בעיר. מכיוון ששני הוריי היו עניים, ידם אינה הייתה משגת לשכור את שירותיה של מטפלת, ולכן את ילדותי ביליתי בספרייה, כפי שבילו את ילדותם כל שבעת אחיי ואחיותיי. גם את רוב השעות לאחר בית הספר ביליתי בספרייה. עניינו אותי במיוחד ספרי ההיסטוריה על תקופת ימי הביניים, והספרים העוסקים ומנתחים בצורה מדעית תופעות הנוגעות למיסטיקה ותורת הנסתר. בתור ילד, מצאו חן בעיניי הספרים שכריכתם הייתה עשויה מעור מהודר ותוכנם היה שזור באיורים ושירבוטים בכתב יד לא ברור. אמי, מתוקף תפקידה כספרנית ותיקה, הייתה בעלת גישה לכספת המכילה את הספרים הנדירים ביותר, אלו שנשמרו למען המורשת וערכם האספני, ולא למען עיון בידי הציבור הרחב. חלקם היו כתובים בשפה הרומנית, אך במהלך השנים למדתי באופן עצמאי לקרוא בגרמנית, אנגלית, לטינית, טורקית, עברית ומעט ערבית ויוונית קלאסית. עם השנים התפתח אצלי חוש מיוחד לספרים. השעות הרבות שהעברתי בעיון בספרים אלו, יחד עם המידע הרב על מקורם, תיארוכם והקשרם ההיסטורי, תורגמו עם השנים ליכולת לזהות את ארץ מוצאם של ספרים ושנת הדפסתם, וזאת על פי מרקמם, צבעם ואפילו רעשם של הדפים.
  היה זה אך רגע לפני תחילת פרק הבגרות בחיי, בארבעה-עשר לדצמבר בשנת 1940, בגיל שתים עשרה, כששלחוני הוריי יחד עם עוד שתי אחיותיי הגדולות אל עבר ארץ ישראל. היה זה יום לאחר מעשי שוד שבוצעו ביהודים בידי כנופיות הלִסְטִים הלגיונרים החמושות אשר כפו על יהודי המקום להפרד מרכושם בעבור סכום אפסי. אבי פוטר מעבודתו ואמי אולצה לעבור לעבוד במחסן הספרייה, הרחק מעיניי פוקדי הספרייה האנטישמים, שבמהלך אותה שנה מספרם הלך והתעצם. הסיפורים הרבים ששמעו אבותיי מהוריהם וסביהם, אודות הפרעות אותן חוללו הקלגסים הקוזאקים במהלך השנים, החלו תמיד בהתנכלויות והאשמות שווא, והסתיימו בשפיכות דמים איומה. הוריי תמיד גדלו בחרדה מפני מעשי פוגרום מסוג זה, ולא רצו שאני ואחיותיי נדע את אותם זוועות בעצמינו. לכן, גם אם עדיין היו בגדר שמועות לא מבוססות, העדויות המחלחלות טיפין טיפין אודות מצבם המדּרדר של היהודים מצפונה לשם, בגרמניה, אוסטריה ובפולין, יחד עם הזעזוע של אותו יום, גרמו להוריי להשלים עם ההבנה שאין הם רוצים לקחת סיכון עם ילדיהם אותם עדיין גידלו בבית. יד הגורל החלה סוגרת עליהם בחופזה, והם חשו כי שׂומה עליהם להצילנו ממנה.
  לאחר שגמלה בליבם ההחלטה להפרד מאיתנו, אבי הביא לידי שימוש את קשריו המועטים שנשארו לו במספנות העיר קונסטנצה, והוא הצליח להעלות אותי ואת שתי אחיותיי על אוניית משא שיעדה המוצהר היה יוון, אם כי יודעי דבר ידעו לספר כי הייתה היא אמורה לבצע חניית ביניים לא לגאלית בקפריסין, שהייתה באותה עת תחת ריבונות הכתר הבריטי. היו אלה ימי המלחמה הגדולה השניה, ורבים היו המבקשים להסתנן משטח רומניה, אשר חברה אל מדינות הציר, אל עבר שטח בעלות הברית – כל אחד מסיבותיו הוא. אל תתפתו לחשוב שאנשי הצוות ורב החובל בראשם עשו מעשה בעל אופי אלטרואיסטי – שכן בצע כסף בלבד היה בראש מעייניהם. הוריי, כפי שכבר ציינתי, היו עניים, בנוסף להיותם יהודים, ורב החובל סירב להעלות אותי יחד עם שתי אחיותי אל הסיפון. אבי נאלץ למכור את דירת המשפחה הצנועה, ולאחר ששילם לרב החובל כמחצית משווי הדירה – השתכנע אותו רב חובל שמן, מיוזע, משופם ועב כרס להעלותנו על הסיפון. אינני יודע כיצד הסתדרו הוריי עם מעותיהם הדלים שנותרו להם וללא דירה. יכול אני רק לשער שהם הצליחו למצוא דירה קטנה יותר להתגורר בה בשכירות, שכן הם נותרו רק שניהם לאחר שכל שאר ילדיהם, הלא הם אחיי ואחיותיי, התחתנו. הכסף בוודאי הספיק להם למשך עוד שנה, ועד אז גזרות החורבן של הלגיונרים הרומנים, בעלי בריתם של הנאצים מגרמניה, החלו סוגרות גם עליהם.
  כשעלינו אני ושתי אחיותיי אל הסיפון הביטו בנו אנשי הצוות בבוז מעורב בסלידה. ללא ספק הם ידעו אודות מוצאנו היהודי, ושוכנּו יחד עם עוד משפחה יהודית, הורים ושני ילדיהם, בגומחה מתחומת ומבודדת, שגודלו לא עלה על שישה מטרים רבועים, בו החום והלחות היו בלתי נסבלים, שכן היה הוא קרוב מאוד אל חדר המנועים של אותה ספינת משא. הים היה שקט כשיצאנו לדרך, ומכיוון שלא הורשינו לצאת מאותו כוך לא הייתה לנו אפשרות למדוד את הזמן. לאחר כמה פרקי שינה ויקיצה, שככל הנראה סימלו מה שהגוף שלנו זכר כימים, שמענו רעשים חריגים ורמים מן הרעש הרגיל, מחריש האוזניים של חדר המנועים. צלצולי הברזלים וצעקות ההמולה הרמות הלכו והתקרבו, עד שלבסוף נפתחה הדלת. עמדו שם עשרים מלחים שחורים מפחם ונוצצים מזיעה. ביניהם פילס דרכו רב החובל, צוחק בקול רם. פיו הצחין מכריך הבשר אותו הוא החזיק בידו המטונפת. הוא גער בנו לעלות למעלה, לסיפון, שם, בערב גשום אך לא סוער במיוחד, ראינו בקו האופק שתי יבשות שאך כמעט ונשקו אחת לשנייה, משל נמצאו במסלול התנגשות בלתי נמנע. היה זה, במרחק כמה קילומטרים, המיצר המחבר בין אסיה הקטנה לאירופה, הבוספורוס.
  לעומת הרעש שבחדר המכונות, נראה היה לנו העולם שבחוץ דומם לחלוטין. גם אוסף המלמולים של אנשי הצוות פסק לאחר כמה רגעים, ואת הדממה חתכו מילותיו הבהירות והברורות של רב החובל : "אין לנו מקום לטינופת יהודית על הספינה הזו. רדו מהספינה כעת !". אב המשפחה ששהתה איתנו בכּוּך אזר אומר ושאל "היכן הסירה שתיקח אותנו אל חוף מבטחים ?" ונענה חיש מהר ביריית אקדח שפוצצה את ראשו. גופתו חסרת הראש נהדפה לאחור ונפלה אל המים. "מהר, אחריו !" צעק רב החובל ברומנית גסה, ובלי להסס קפצנו כולנו למים. כולנו – למעט אם המשפחה, שהתקרבה אל מעקה הסיפון לקפוץ לאחר שכל ילדיה קפצו, ונתפסה בזרועה על ידי אנשי הצוות. כשהתחלנו לשחות אל כיוון החוף, שמענו אותה צועקת, נאנסת, ולבסוף שמענו יריית אקדח.
  בזמן ששחיתי ושמעתי את הצעקות מן הסיפון, רחמיי היו נתונים אל אותם יתומים טריים. המתח הנפשי, המאמץ הפיזי וסכנת החיים המיידית גרמו לי לחתור בכל כוחי, לשחות אל עבר היבשה המזרחית שנראתה לי כקרובה יותר. מכיוון שמעולם לא הייתי ספורטאי מצטיין, התשישות לא איחרה לבוא, ולרגעים מסויימים נדמה היה לי כי ידו של הים היתה על העליונה, וכי ניסיונות החתירה שלי העלו חרס, שכן חשבתי עצמי נסחף על פי מַאֲוַיֵּי ליבו של הים. אך אינסטינקט ההישרדות החייתי היה חזק מכל מעמסה גופנית והתעלה על כאב הראש חשתי באותו רגע, ולא ויתרתי. עשיתי כל מאמץ כדי לחתור, ואף על פי שהכאב פילח בשרירי גפיי כתער חד ובוער, התאמצתי לכל הפחות לצוף. אני מעריך ששחיתי במשך כשעה, או שעתיים, שבקיצן הגעתי אל החוף. רק אז הבנתי שאני בודד, ושלא העזתי להביט לאחור במהלך השחייה המאומצת הזו. ניסיתי להביט למרחק, לאתר את אחיותיי ואת שותפינו המקריים למסע המפרך הזה. הפרטים היחידים אותם הצלחתי לזהות הסתכמו בכתמים בהירים צפים מעל המים – הבגדים והשמלות אותן לבשו אחיותיי ובני המשפחה השניה. התאמצתי לזהות תנועה, או סימן כלשהו המעיד על חיוּת, אך לבסוף נכנעתי, וגופי כרע תחת הנטל הכבד. לא הרגשתי את עיניי נעצמות, או את החבטה בקרקע. עיניי נפקחו במקום שונה לחלוטין.
  
  2 – האורח באחוזה הבוערת
  
  התחושה הראשונה שהרגשתי כשפקחתי את עיניי הייתה זו של הפתעה. עבורי נדמה היה כי עצמתי את עיניי לרגע אחד – בלילה, על אבני החצץ המשוננות בחוף המזרחי אליו שחיתי, ומכשאזלו כוחותיי – נסחפתי, על מיצרי הבוספורוס, ופקחתי אותן בחדר מואר ולבן, אם כי מעט מטונף. בשל הסינוור המפתיע כיסיתי את עיניי עם כפות ידיי כשלפתע הפתיעה אותי תחושה, או ליתר דיוק חוסר תחושה, נוספת – תחושת הכאב הנוראי אשר פשתה בכל שריר בגופי והפכה כל גף מגופי לגדם עץ יבש, סדוק ושברירי – נעלמה כלא הייתה. הקלות שבה הנעתי את ידיי הפתיעה אותי, וגרמה לי לתהות האם באותה קלות הנעתי את ידיי רק ערב לפני. "האם אכן עבר רק יום?", שאלתי את עצמי, ואז ראיתי אותו, כאילו הוא שמע את תהייתי, ובא לענות עליה.
  אותו טורקי, שכבר משיחתנו הראשונה ביקש שאכנהו בשם "אכּבר פָּאשָה" בלבד, היה אדם גבוה שהקפיד לשמור על חזות מכובדת, למרות שממבט ראשון נראה היה כרפה שכל ומנוון, ובוודאות היה מוגדר על ידי פסיכיאטרים בני תפנית המאה כאימבציל, או לכל הפחות מורון. שיערו הפרוע היה שחור כפחם, והגיע עד הכתפיים. שפמו הסתלסל בקצוותיו, ועיניו השחורות לא נעו למן הרגע שהן נתקבעו בעיניו של האדם עימו שוחח. צבע עורו היה בגוון מסויים, קשה לתיאור, של חום בהיר וצהוב חרדל, והתאפיין גם בברק מסויים שנתן לו אופי בשרני מעט. לאוזניו הטּלטלו עגילי זהב רבים, ואלו נבדלו בין שני האוזניים בדוגמתם ובמספרם. על הקיר ממולי היה דיוקן אשר ראיתי בעבר בספרייה בקונסטנצה. במשך כמה שניות פשפשתי בזכרוני, עד שלבסוף זיהיתי את הדמות בדיוקן כשבתאי צבי. כך התחוור לי אכבר פאשה היה חבר בכת הדונמה, המכירה עד היום בקדושתו של משיח השקר היהודי בן המאה השבע-עשרה, שבתאי צבי, על אף שאורח חיי בני הכת הינו זהה לשל מוסלמים. על סמך הידע הכללי מן הספרים הרבים שקראתי בכל נושא אפשרי – במקרה זה היה מדובר בנוהגים שונים הנוגעים לשלטון העות'מני, הנחתי כי הוא לא זכאי באמת לתואר ה"פאשה", שכן המוסלמים התנערו מאותה כת ומחבריה. עם זאת, יחסו אליי היה לבבי וחם. חברי כת הדונמה נמנעו מלהינשא למוסלמים, או ליהודים, וכתוצאה מכך רבים מבני העדה היו מקרים של רבייה בתוך המשפחה, צאצאים של נישואי קרובים. עובדה זו יכולה לתת מענה, גם אם חלקי, לגבי מבנה גופו המעוות ומבטו המוזר בצורה לא ברורה של אכבר פאשה.
  לאחר כמה דקות שבהן חזרו אליי עשתונותיי, סקרתי ממיטתי את החדר בו נמצאתי. קמתי מן המיטה, בסיועו של אכבר פאשה – ומהר מאוד באופן עצמאי, והמשכתי בסקירתי. מן החלון ראיתי, תחת שמיים שהיו עתה בהירים, בניגוד לאותו לילה גשום ארור, נוף ירוק של גנים פורחים וחורשות מרשימות, כשמרחוק, בקו האופק, בצבצה איסטנבול ככתם אפור, והערכתי שאני נמצא בערך בגובה של שלוש קומות מן הקרקע. אותו אכבר פאשה היה עשיר, ויתכן כי בעבר אכן היה לו, או להוריו, ייחוס או כוח שלטוני כלשהו. מעולם לא מצאתי תשובה לתהיה זו, ותהיות רבות אחרות בקשר לאותו אכבר פאשה, מכיוון שפרק הזמן בו שהיתי תחת קורתו הסתכם בכיום וחצי בלבד, ומתוכם להערכתי כשעתיים בודדות בהן הייתי בהכרה. "דאגתי לקבורת אחיך ואחיותיך, נערי הצעיר", אמר לי אכבר פאשה בטורקית, ודאג לציין : "על פי ההלכה היהודית, כמובן." לא היה קשה לנחש כיצד ידע שהיינו יהודים – אחיותיי ענדו על צווארן תליון עם מגן דוד, ובנוסף, מסוף עידן השוד הימי היו אלה בעיקר יהודים שהושלכו אל מצולות הים. יתר על כן, קשה היה לי להבין מדוע אותו טורקי הציל את חיי ודאג לי למחסה ולטיפול רפואי.
  ירדתי בלווית אותו אכבר פאשה אל הקומה הראשונה. הייתי מסוגל לחוש את עיניו מקובעת עליי, גם כשהיה מאחורי. השמיים בחוץ החלו מתקדרים לאיטם, ופנים ביתו נהיה דיי חשוך. אחוזתו של אכבר פאשה הייתה מרווחת, אך שררה בה דממת מוות. פחדתי אף לתהות "היכן כל האנשים ? המתחזק אותו אדם זקן את ביתו לבד ?", שכן קיננה בי ההרגשה המטרידה שאותו אדם מסוגל לקרוא את מחשבותיי. מבט מהיר על מדף הספרים גילה שהאדם התעניין גם הוא בספרים רבים אודות מיסטיקה קדומה. עניין מיוחד היה לו באומנות הטלקינזיס. אחדים מן הספרים היו ספרי קבלה נדירים ועתיקים, כגון ספר הבהיר, ספר הזוהר וכרך עתיק של ספר היצירה. באמצע המדף עמד ספר תהילים. בקצה המדף ראיתי גם עותק של הקוראן, שהערכתי על פי דהיית הצבע שהוא בן לפחות מאה שנים. "יהודי ?", שאלתי אותו כבדרך אגב. "מַאמִינָה", הוא ענה, והמשיך "אני יהודי, כמוך". למרות שראה עצמו כיהודי, ידעתי שכל זרמי היהדות רואים בכת שאליה השתייך, הדונמה, כדת נפרדת, שריד אחרון של השבתאות אותה ייסד אותו שבתאי צבי, שבזמנו סחף אחריו יהודים אשר ראו בו כמשיח, עד היום בו, בברירה בין התאסלמות לבין הוצאה להורג, בחר בדרך האיסלאם, וזנח את מאמיניו היהודים ללא משיחם, המומים ומזועזעים. לא אמרתי לו מילה על ספקותיי – לא רק מטעמי נימוס כלפיי אדם מבוגר ממני, שזה לא מכבר הציל את חיי. גם אם באותו זמן לא הייתי בי את ההבנה המלאה - היה משהו בפניו של אכבר פאשה שפשוט צימרר אותי.
  ביקורי באחוזתו אכבר פאשה קיבל תפנית מפתיעה ומחרידה כאחת כאשר הוא שאל אותי אם ברצוני לדעת את עתידי. אין לי ספק שהוא שאל שאלה זו לאחר שהבין שגם אני מתעניין בנושא המיסטיקה. ספגתי ידע רב על ההלכה היהודית בשעות הרבות שביליתי בקריאת בספרי הקודש היהודיים, וידעתי שניבוי עתיד מסוג זה נחשב כמעשה יידעוני. "האין זה אסור על פי ההלכה ?", שאלתיהו. אותו טורקי מעורר אימה הרצין את הבעת פניו למשך שניות מספר, עד אשר הוא חייך חיוך רחב וענה לי בעברית במבטא טורקי "ברוך מתיר איסורים", כפי שנהג לומר משיחה של כת הדונמה, שבתאי צבי.
  אכבר פאשה הלך לחדר אחר, וחזר עם עצם בפיו. העצם, בצבע שנהב עתיק, מוכתמת באקראי בצהוב ושחור, הייתה גדולה מדיי מכדי להיות עצם של עוף כזה או אחר, ונראתה יותר כעצם זרוע אנושית מוקטנת. הוא הצית את העצם בקצה הבולט החוצה מפיו, עצם את עיניו, ולחש כמה לחשים, מתוכם זיהיתי רק מלים בודדות. השפה שבה לחש הייתה ככל הנראה גירסה עתיקה מאוד של עברית, בשילוב עם ארמית או ערבית. מבעד לחלונות שמעתי את הרוח מנשבת ואת רישרוש העלים אותם היא סחפה. החדר החל להחשיך, כשענני סערה החלו למלא את השמיים. אכבר פאשה נראה כשקוע בחלום, עד אימת תקפה אותו עווית בידו הימנית. הוא המשיך ללחוש בעיניים עצומות, אך הבעת פניו השתנתה ונהייתה מוטרדת מרגע לרגע. עווית נוספת תקפה אותו בצווארו, ועוד אחת בצידו השמאלי של שפתיו, עווית אשר גרמה לעצם אותה הוא הקטיר לנשור מפיו. לא הצלחתי לשמוע מילה מלחשיו, שכן הרוח הפכה לרועשת וחזקה יותר, וגרמה לחלונות הפתוחים של ביתו להתנועע בחריקות ולהטרק בעוצמה, אך הייתי מסוגל לראות כיצד הוא לוחש במהירות הולכת וגוברת, עד כי נדמה היה שהעוויתות השתלטו על כל גופו. עיניו נפתחו בחדות והביטו בי באותו מבט מקובע, בזמן שכל שאר גופו המקומט והמנוון רעד. "אינך רוצה לדעת ! אינך רוצה לדעת !", צעק הוא בהיסטריה. "מה אין אני רוצה לדעת ?", ניסיתי להבין, אך שאלתי נפלה על אוזניים ערלות. "אינני רוצה לדעת ! אתה לא רוצה לדעת ! אל תכנס לשם ! ברח !". למראה המחריד של אותו טורקי זקן הנראה כאחוז דיבוק נרתעתי לאחור, ושאלתי אותו לשלומו. גופו התעוות ורעד באלימות, והוא צרח לעברי "אִטְבָח מוסא ! אטבח מוסא !". אלו היו המלים האחרות של אכבר פאשה ששמעתי, בעודו בחיים. הוא קרס שניה לאחר מכן.
  כשרכנתי לעברו ניסיתי להבין האם עדיין רוח החיים שוכנת בגופו המוזר והמעוות, שהיה מוטל שם דומם. עיניו נשארו פקוחות, ונדמה היה לי שעדיין הביטו בי, אך הוא לא נשם, ולא חשתי דופק או כל סימן חיים אחר. כעבור שניות מספר הבנתי גם שגופו, או יותר נכון – גופתו, קרה. תהיתי בקשר למהירות שבה צינת המוות התפשטה בגופו, אך מכיוון שלא נתקלתי במוות בצורה כה קרובה מימיי, פשוט הנחתי כי כך הדבר. במובן מסויים חשתי הקלה, שכן נוכחותו ומבטו הטרידו אותי בכל שנייה ששהייתי במחיצתו. צעקות ה"אטבח מוסא", שמשמעותן בעברית היא "שחט את משה", נראו לי כניסיון עלוב להביע שנאה כמוסה כלפי מוצאי היהודי, ועל כן אשקר אם אומר שהבעתי צער כלשהו כלפיו. רציתי לברוח מן האחוזה, אך ידעתי כי אין באמתחתי שום ממון, ולכן חיפשתי כסף במגירות ובארונות. לבסוף הגעתי אל ארון שבו לא מצאתי כסף – אלא שקיות רבות מבד קנבס גס. כל אחת מאותן שקיות הכילה כעשרים מטבעות זהב. הכנסתי אל כיסי מכנסיי חמש שקיות בכל כיס, ורצתי אל כיוון הדלת. הדלת הראשונה שפתחתי הייתה, להפתעתי, דלת המזווה, ובפנים ראיתי מראות שאל לי לתאר אותם באוזניי אנשים חפצי חיים. די והותר יהיה לומר כי קיבלתי אישור לכך שהעצם אותה הקטיר אכבר פאשה אכן הייתה עצם אנושית, ככל הנראה של ילד. צעקתי בבהלה, ורצתי אל דלת אחרת, שהובילה אותי אל מחוץ לאחוזתו של אכבר פאשה.
  בחוץ השמיים היו אפורים וקודרים, והמשכתי לרוץ על השביל הראשי אל כיוון הכביש שנמתח משני צידי האופק כשלפתע שמעתי את קולו של אכבר פאשה. כשהסבתי את ראשי לאחור, נגלה לעיניי חיזיון אימים שזעזע אותי. כה מצמרר ובלתי ניתן לתפיסה הוא היה, עד כי מימיי לא סיפרתי אודותיו לאיש, שכן ידעתי שכולם יפרשו את דבריי כהזיותיו של מטורף : אחוזתו של אכבר פאשה עולה בלהבות, שבאותם רגעי אימה נראו לי כטירתו המבודדת של גנרל קוזאקי מטורף, והוא עצמו עומד על גג הרעפים, עולה בלהבות כלפיד אנושי בוער. למרות המרחק הרב, הייתי מסוגל להרגיש - ידעתי שהוא מביט בי בעיניו השחורות, כבור שאין לו תחתית. הדבר האחרון שראיתי לפני שהסבתי בחזרה את מבטי קדימה באימה היה את אותו בן כת הדונמה קופץ, או נופל, מן הגג אל הקרקע, ואת אחוזתו קורסת, קוברת אותו תחתיה בהריסותיה הבוערות.
  
  3 – הנוסע המזדמן בסערה
  
  לכשהגעתי אל הכביש אשר נמתח עד האופק משני הכיוונים, צעדתי בשוליו בכיוון איסטנבול. ברור היה לי כי צעדה מסוג זה תארך שעות ארוכות, אך הפחד נתן לי את הכוח הדרוש בכדי להתרחק מאותו בית הזוועה. חשתי כי החוויה הותירה בי את חותמה בצורה של הלם עמוק, שכן עדיין הייתי מסוגל לשמוע בראשי את אכבר פאשה צועק לעברי. הלכתי למשך זמן מה, כאשר לפתע שמעתי מאחוריי רעש מנוע מתחזק בהתמדה. הסתובבתי וראיתי רכב מתקרב. נהג הרכב האט ונעצר לידי כשראה אותי מנופף בידיי לעברו. "לאן מוּעדות פניך, אדון קט ?", שאל אותי נהג הרכב, שמראהו היה כשל כטורקי שוה נפש, והנהנתי כשראשי מושפל אל הכביש. הודיתי לו, והתיישבתי לצידי. "אין ברצונך לדעת לאן מועדות פניי ?", שאל אותי אותו טורקי. ניסיתי לחייך אך מאמציי היו לשווא. הייתי מזועזע מדיי מהמאורעות אותן חוויתי בפרק זמן כה קצר. הטורקי הביט בי ואמר "רומני, נכון ?", והנהנתי לו בחיוב. "הייתי פרופסור באוניברסיטת בוקרשׂט עד הרגע שבו היציבות ברומניה החלה להדּרדר. המלחמה הארורה הזו שיבשה את החיים של כולנו", הוא אמר כשהוא מביט בי ובכביש הריק לסירוגין. "אני מניח שאם הגעת עד הלום אין ברצונך לחזור לרומניה, הא ? חיות האדם שם יאכלו אותך חי". הנהנתי בהסכמה. הוא המשך ואמר : "פניי מועדות לאיסטנבול, ידידי, האם תסתדר שם ?". חשבתי לכמה רגעים ועניתי לו בגמגום "אני, אני... חושב שכן. אני צריך ל... להגיע לקפריסין, או לפ... פלשתינה..." –"אתה נתין הכתר הבריטי ?", הוא שאל בפליאה בקֹטעו את דבריי. "לא, אבל אני מאמין שאסתדר", אמרתי, בזוכרי את שקיות מטבעות הזהב אותן נשאתי בכיסיי. הטורקי חייך ואמר "איני מאחל לך דבר פרט להצלחה".
  הטורקי האדיב הוריד אותי בפתח הקונסוליה הבריטית. את זמן הנסיעה ניצלתי בכדי להשיב לי את עשתונותיי ולהתמקד מחדש במטרה עבורה שלחוני הוריי מרומניה, ארץ הולדתי. כשנכנסתי אל הקונסוליה היא הייתה ריקה מאדם זולת פקיד אשר ישב מאחורי שולחן ארוך ועבה מעץ אגוז עתיק. ניגשתי אליו והצהרתי כי הנני רומני המבקש מקלט מדיני בבריטניה. אותו ג'נטלמן השתדל להיות אדיב ולהסביר לי כי ההליך אינו כזה פשוט. הבהרתי בפניו כי כמיהתי היא להגיע לפלשתינה בכל מחיר. לאחר החלפת כמה משפטים ושקית אחת מלאה במטבעות זהב, יחד עם הבטחה לשקית נוספת במידה ובקשתי תמולא, הוא ביקש שאשוב יום למחרת. הוא לחץ את ידי, והיה לאדם הראשון אשר שיתף אותי במחווה זו, אותה ראיתי כשייכת לאנשים בוגרים, והמליץ לי על פונדק להשתכן בו במשך תקופת שהותי באיסטנבול. באותו לילה בפונדק החלו הסיוטים לרדוף אותי. החזיונות הנוראים של אחיותיי טובעות, הגופה עם הראש המפוצץ צוללת אל מצולות הים, אותו חדר אימים באחוזתו של אכּבר פאשה, ואותה אחוזה עצמה עולה באש, קוברת את אותו טורקי מעורר אימה תחת הריסותיה. באותו ליל קר התעוררתי בצרחת אימים, וניסיתי להתאושש מהפחד הנורא. כך היה בכל לילה מאז ועד היום.
  כשהגעתי עם שחר אל הקונסוליה, הייתה היא צפופה ומחניקה. נאלצתי לעמוד על קצות בהונותיי בכדי להבחין בפקיד אליו ניגשתי אך כמחצית היממה קודם לכן. אינני יודע אם היה זה זיו הבוקר, או שמא הזמן הפנוי למחשבה, אך אותו פקיד בקונסוליה נראה לי לפתע כחזיר ורדרד מיוזע, תאב בצע וחלאת המין האנושי. הוא סימן לעברי בתנועות ידיים מעגליות, שפירושן היה לעקוף את התור המשתרך לו עד לדלת הכניסה. התעלמנו שנינו מן המבטים הזועפים אותם הפנו לעברינו הממתינים בתור, ופקיד הקונסוליה הפקיד בידיי ניירות ודרכון. "שמך הוא ווילבור סימפסון. הורייך שוהים בעכו, ולשם מועדות פנייך. ברור ?". הנהנתי בחיוב. מהות עצתו של סימפסון לא התמקדה בסכנת גילוי מוצאי היהודי, שכן אנגלים לא השליכו יהודים לים מאז ימי הביניים, אלא בסכנה שבהפרת הוראות הספר הלבן כחלק מניסיונות המנדט למנוע הסתננויות של יהודים לשטחי המנדט הבריטי בפלשתינה. שקית המטבעות הנוספת שנתתי לו ללא ספק גרמה להפחתת המתח אצלו. עליתי על ספינה לקפריסין, ומנמל ניקוסיה עליתי על אונייה שיעדה היה נמל חיפה, כפי שהנחה אותי אותו פקיד. את שמות כלי השיט איני זוכר, כמו גם את רוב פרטי המסע. את הלילות הטרופים של אותם ימים ביליתי בעיקר בהתעוררות מסיוטים חוזרים ונשנים, וכפועל יוצא נותרתי במהלך שעות היום עייף, חסר ריכוז ורדוף תחושה מעיקה – התחושה שמשהו, או מישהו, אינו מסיר מעליי את מבטו. באותה העת סבור הייתי כי השהות בתאים קטנים באוניות מחלידות למחצה הזכירה לי את אשר עבר עליי באותה אונייה ארורה עליה עליתי בקונסטנצה. היום אני יודע אחרת.
  כשהאונייה עגנה בנמל חיפה הייתי נרגש לרדת אל היבשה. הדבר הראשון ששבה את תשומת ליבי היה הסדר, הניקיון והפאר היחסי שאפיין את נמל חיפה, לעומת עיר הנמל איסטנבול. נראה היה שלמעט הסבלים, כל האנשים בנמל היו לבושים בבגדים שהיו מכבדים גם פקידי ממשלה רשמיים. עובדה זו גרמה לי להזכר באבי, אשר גם הוא היה עובד בנמל, ודאג, בדיוק כמו העובדים בנמל חיפה אליו הגעתי, להראות מכובד, גם אם היה הזוטר שבזוטרים. הבגדים שלבשתי היו הבגדים אותם גיליתי שאני לובש כשהתעוררתי בביתו של אכבר פאשה, והם היו חדשים ומהודרים למדי. לא הייתה לי מזוודה, בגדים או אספקת מזון. למעשה, לא היה באמתחתי דבר למעט שבעה שקיות עמוסות במטבעות זהב, ועוד שקית שמלאי המטבעות שבה התדלדל לטובת קניית מזון על בזמן ההפלגות ובתחנת הביניים בניקוסיה.
  זכרתי את אשר הנחה אותי אותו בריטי בקונסוליה באיסטנבול. נתתי את הניירות שקיבלתי מן הפקיד הבריטי בטורקיה, והפקידים הבריטיים בחיפה, שלא נבדלו בהרבה מעמיתיהם באיסטנבול, בחנו אותי, ספק ילד, ספק נער צעיר, במבט חשדני. "היכן ההורים שלך ?", שאל אחד מהם באנגלית במבטא בריטי כבד. "הם גרים בעכו, אני נוסע לפגוש אותם", אמרתי. הפקידים נראו כלא משוכנעים, אך לפתע תשומת ליבנו הופנתה אל עבר רחשי המולה בקרבת האונייה. במהרה התברר לי כי בעוד שרק מספר מצומצם של כעשרים יהודים הורשו להגר באופן חוקי על האונייה – האונייה הכילה עשרים ושניים יהודים – חריגה רישומית שנבעה בשל עובדת הולדתם של שני תינוקות במהלך המסע. פרט לאותם תינוקות, היו גם ארבעה מבוגרים – שני זוגות של גברים ונשים, ועוד שישה עשר צעירים, מגיל ינקות ועד גיל בגרות. היה זה קל להבחין כי שני הזוגות לא היו הוריהם של כל הילדים. השאר, כך הנחתי, היו יתומים, או ילדים שהוריהם שלחו אותם אל פלשתינה, כמוני. אותם עשרים ושניים יהודים היוו מטרד עבור הבריטים, שלא הראו נכונות להתפשר, ויהי מה. הם התלבטו בקולי קולות מי מבין היהודים צריך להיות מגורש. אני, ללא ספק, הייתי מגורש גם כן לו היו יודעים אודות שורשיי היהודיים.
  שני הפקידים שחשדו במעשייה אודות משפחתי אותה סיפרתי להם אך רגע לפני, שכחו מקיומי וניגשו לסייע לעמיתיהם. לבסוף שניים מבני הנוער שבקבוצה – ללא ספק הפזיזים מביניהם, ניסו לשחד את הפקידים. היה זה הימור שגוי, ואותם צעירים ספגו מכות קשות ונמרצות בכל חלקי גופם. צולעים ומדממים, הם הובלו אל תחנת המעצר, ובכך פתרו את בעיית המהגרים האחרים. שלושה אנשי הסוכנות היהודית חיכו להם לצד אוטובוס שיועד עבורם. כשהחל לנסוע האוטובוס, ידעתי שעליי לעקוב אחריו – שכן לא היה לי בית או כל קרוב משפחה בפלשתינה.
  מחוץ לנמל חיכו שלושה נהגי טָכְּסִי, מחכים לנוסעים. שני הנהגים הראשונים נראו כג'נטלמנים בריטיים טיפוסיים, אשר, כפי שראיתי רגעים ספורים לפני כן בנמל – אינם בהכרח אוהדים את המפעל הציוני. הנהג השלישי היה ממוצא שמי, ללא ספק. אפו הארוך, שפתיו העבות, הזיפים הגסים והשחורים שעל לחייו ומצחו המקומט הסגירו זאת באופן מיידי ובלתי ניתן לערעור. התקרבתי אליו, ולפתע נעצרתי. היכתה בי ההכרה המרתיעה כי הערבים המאכלסים את חבל הארץ שכוח האל זה הם עם בעל שורשים קרובים לאלו של העברים, וחולקים מאפיינים חזותיים דומים, וכי יחסיהם עם היהודים גרועים לאין שיעור מיחסי הבריטים עם העם הנבחר. שלושת נהגי המוניות הסתכלו אל עברי ושאלו לגבי יעדי, כשהם מתמקחים על מחירי נסיעה מבלי שעדיין פציתי את פי בנוגע ליעד המבוקש. האוטובוס ובו העולים החדשים ארצה החל לנסוע לכיוון דרום, והבנתי כי עליי להגיע לידי החלטה במהירות. החלטתי לפנות אל הנהג השמי המקומט, והתיישבתי לצידו. "עקוב אחרי האוטובוס הזה", צעקתי לעברו בהתרגשות, כשאני מצביע בבירור על הרכב המתרחק, ומיהרתי להוציא מכיסי עוד שקית מלאה במטבעות זהב. הנהג לחץ על דוושת הגז ומיהר לעקוב אחרי האוטובוס הנוסע דרומה.
  כשהתרחקנו מחיפה ונסענו על הכביש המוביל דרומה, כשמסביבנו מרחבים פתוחים ולא מיושבים, קיבלתי הזדמנות לסקור בעיניי את חבל ארץ זה של פלשתינה. משמאלנו גמעו עיניי את רכס הרי הכרמל במלוא הדרו, והתפלאתי מנופיה היפים של הארץ הזו, ובהיסטוריה הרבה השזורה בה. מימין היה הים התיכון, אשר נמתח מהחוף ועד האופק. נזכרתי שבמהלך מסעי תהיתי האם ניתן יהיה לראות את קפריסין מחופי ישראל, והתחלתי מסתכל בכיוון ששיערתי שבו ימצא אותו אי. לא הצלחתי למצוא את קפריסין, אך בקצה האופק ראיתי ענני סערה מתגבשים. צבעם האפור היה מנוגד לצבע הבהיר של השמיים תחתיהם נסענו. "האם אתה יודע לאן הוא נוסע ?", שאל אותי הנהג. נדתי בראשי בשלילה. למרות שהתקשיתי בהבחנה בין המבטא הערבי לזה העברי, שכן מעולם לא שוחחתי באופן שוטף עם אדם ממוצא לֵבָנְטִיני, יהודי או ערבי, התמלאתי בתחושת הבטן המצמררת כי אותו נהג טכסי אינו מעוניין בטובתי. מבטינו נפגשו כמה פעמים, אם כי לא הישרתי אליו מבט לכל אורך הנסיעה. גם כשמבטיי היו מופנים לצידי הדרך, יכול הייתי לחוש בו עוקב אחריי בעיניו השחורות משחור. היינו כמה קילומטרים מדרום לעתלית כשהאוטובוס אחריו עקבנו החל לצבור מרחק מה מאיתנו, וכשביקשתי מן הנהג להגביר את מהירותו, הוא עצר בצד בחריקת בלמים. בשניות שלאחר מכן, דממת אימים השתררה ברכב כשהנהג הרצין מבטו עד זעף. ניסיתי להמלט מן הרכב, אך הנהג הערבי השיג אותי, תפס בגרוני בחוזקה והצמיד אותי אל שמשת הדלת הימנית, אותה לא הספקתי לפתוח. הוא הידק את אחיזתו עד שהרגשתי כי תיבת הקול שלי עשוי לקרוס בכל רגע.
  הנהג שלח את ידו השמאלית אל עבר הכיסים במכנסיי ובמעילי, והוציא את כל השקיות אשר נותרו באמתחתי. לכשסיים, הוא פתח את הדלת הימנית שלשמשתה הוצמדו פניי, ודחף אותי אל מחוץ לרכב. "רוח' פי לְבּית", שפירושו "לך הביתה", הוא צעק לעברי. מבטי היה מושפל, ואמרתי לו בעברית "אין לי בית". "לִאוּרוּבַּה," הוא צעק, והוסיף בעברית אשר נהגתה בקפידה, "כאן לא ביתך, רק מוות וסבל מצפה לך כאן". הוא סגר את הדלת, והמכונית הסתובבה בחריקת בלמים אל הנתיב הנגדי, ונסעה בחזרה צפונה. הלך רוחי הגיע לשפל חדש, ובפעם הראשונה מאז תחילת מסעי עצרתי כדי לבכות. ייבבתי על הכביש הריק במשך דקות ארוכות, עד אימת צפרה לי מכונית. כשהרמתי את ראשי ראיתי בסמוך אלי שקית אחת של מטבעות, מוטלת על הכביש, שככל הנראה זרק הערבי מחלון הטכסי בשעה שסב על דרכו בחזרה צפונה. בראשי הידהדו דבריו של הנהג, שהורה לי לסור על עקבותיי בחזרה לאירופה, ולרגע אף שקלתי את האפשרות הזו ברצינות. אך ידעתי כי המלחמה הגדולה השניה מתחוללת באירופה. הייתי סקרן לגבי גורלם של הוריי ואחיי, אם כי בליבי ידעתי שהוא לא היה טוב משלי.
  "הכל בסדר, בחורי הצעיר ?", שאל באנגלית אוכּספורדית אדם אנגלו סכּסי שיצא מרכבו וסייע לי לקום. הוא היה גבוה, צנום, ולבש מכנסיים ואפודה אפורה, אשר מתחתיה הייתה חולצה שחורה. לראשו הוא חבש כובע גסטבי אפור מצמר. הוא נתן לי לשתות מעט וויסקי אשר היה ברכבו, והציע לי הסעה עד תל אביב. העדפתי לא להשאר באמצע הכביש, במרחבים הפתוחים אותם לא הכרתי, ובנוסף לכך השמיים נהיו קודרים ונראה היה שסערה רצינית הייתה בדרכה אל החוף מכיוון הים, ועל כן נעניתי להצעתו. בדרך דרומה חש הנהג כי משהו בהלך רוחי אינו כשורה, ועל כן ניסה לפצוח בשיחה קלילה. הוא הציג עצמו כהאמפרי דווייט, וסיפר לי שהוא היה בשליחות בארץ מטעם אוניברסיטת קיימברידג', לקראת סיום עבודת הדוקטורט שלו בנושא מחקר ארכיאולוגי. הוא התפלא מהידע רחב היריעה של בחור צעיר בגילי בנושאים כה רבים, והוא שיתף אותי בחוויותיו בקשר לביקור בשטח המנדט הצרפתי. יותר מכל, ריתק אותו גל אבני בזלת משונה באיזור הרמה הסורית אשר נקראה במקורות היהודיים בשם הבשן, או הגולן. לפי הסברו הרהוט והבָּהִיר של האמפרי דווייט, שמו של המקום בפי המקומיים היה רֻגֻ'ם אל הירי, על פי כל האגדות אותו גל אבנים נמצא שם מקדמת דנה. תיאור המקום הזכיר לי במקצת את הסטונהנג' האגדי אשר באנגליה, אשר נבנה על ידי הדרואידים. לדעתו של האמפרי דווייט גם מקום זה נבנה למטרות פולחן, על ידי כת של עובדי אלילים שעצם עובדת קיומם, קל וחומר עובדות לגבי רזיה הכמוסים, טרם נודעו לארכיאולוגיה המודרנית.
  ככל שנסענו דרומה התקרבה הסערה אל החוף, והייתה לחמורה יותר ויותר, עד אשר היו מספר רגעים בהם התקשה האמפרי דווייט לשלוט על יציבות רכבו. מימין לחדרה הבחנו בהתגודדות אנשים סמוך לאוטובוס הפוך. היה זה אותו אוטובוס אחריו ביקשתי מנהג הטכסי לעקוב. רציתי לבקש מן הנהג לעצור, אך לא היה בכך צורך, שכן אותו ג'נטלמן עשה זאת עוד לפני שהספקתי לפצות את פי. הוא ירד בזריזות לשאול ולסייע לגבי התאונה. לטענת קבוצת הנוסעים, אשר הורכבה בעיקר מצעירים וכמה מלווים בוגרים, הרוח העזה גרמה לנהג לאבד שליטה ולהתהפך. למעט שני צעירים שאיבדו את הכרתם, הפציעות היחידות היו שריטות ומכות יבשות. כולם חיכו להגעתו של אוטובוס חלופי בכדי שיהיו יכולים להמשיך במסע אל יעדם. סיפרתי להם בתמציתיות אודות המסע שעברתי מרומניה ועד המקום בו היינו, בפאתיה הדרומיים של חדרה, מבלי להזכיר את אחוזת האימים בה שהיתי ואת אשר התרחש שם. המבוגרים שבקבוצה קיבלוני בברכה, אך חששו שמא ימצאוני הבריטים. לאחר כמה דקות של הרהורים הם טיכסו להם עצה והסכימו כי יש להחביא אותי בתוך מזוודה גדולה בכל עת שאנו נמצאים בדרכים, ולכשנגיע אל מעברות – הקיבוץ אליו היו מועדות פניהם, הם יטענו לאי הבנה ברישום הבריטי, שללא ספק בגינה נראה היה שהתווסף תושב אחד מיותר לאותו קיבוץ. הודיתי לאדון דווייט על טוב ליבו, והבאתי לו כמחצית מן המטבעות שהיו בשקית האחרונה שנשארה בכיסי. האדון, כפי שציפיתי ממנו, התנגד תחילה, אך נאות להסכים לקבל את התשר לאחר שזייפתי בכי תמרורים. לכשרכבו התרחק, גערו בי הבוגרים שבקבוצה במבט זועף על ששילמתי לנוכרי במטבעות כה רבים. הם לקחו ממני את שאר הכסף בנימוק כי אין בקיבוץ בעלות על רכוש פרטי.
  

  ---

  הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה

  כותרת התגובה:
  תוכן התגובה:

  * אנא שים לב: מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך. הקפד שלא לפגוע באחרים בהודעתך.
  

  • לפני 15 שנים ו-10 חודשים המכתב בתיבה - חלק 4 ואחרון קורנליוס

    

    קורנליוס

    4 - החייל המטורף השרוע על הקרקע
    
    בתום מסע התלאות מארץ הולדתי, רומניה, אל פלשתינה, הלא היא ארץ הקודש, השתקעתי בקיבוץ מעברות אשר בעמק חפר. החיים בקיבוץ היו שונים ממה שהכרתי ומכפי ששיוויתי אותם בדמיוני. למרות הרוב היחסי בקיבוץ של נערים ילידי רומניה, והשיתופיות הרבה שללא ספק היוותה נדבך חשוב בערכים הסוציאליסטים על פיהם הושתתו חיי הקיבוץ, נחשבתי אנוכי לנטע זר. רוב הנערים הגיעו ארצה באמצעות הסוכנות היהודית במבצעי עלייה, חלקם לגאליים וחלקם לא, ואילו אני מצאתי את דרכי אל הקיבוץ בנסיבות שלא היו מובנות לאיש, ואשר לא טרחתי לחשוף פרטים רבים אודותם. רוב בני הנוער בקיבוץ מעברות, כמו גם הבוגרים, היו אמנם אנשי עמל טובים, אך יכולתם השכלית הייתה מוטלת בספק, והנחתי כי כחלק ממכלול החסמים האינטלקטואלים שלהם, אין הם יראו בעין יפה סיפורים על קשיים אנושיים – גופניים או נפשיים כאחד. לא העזתי לספר על מסע התלאות שעברתי, שכן ידעתי שאלו אשר ישמעו זאת יחשיבוני לאדם הלוקה בנפשו. מאותה סיבה בחרתי שלא להתוודות בפני איש אודות תחושת הרדיפה אשר לא נתנה לי מנוח. בכל מקום אליו פניתי, במיוחד בשעות החשוכות ביותר של הליל, הרגשתי כי זוג עיניים יוקדות מביטות לעברי. האימה השתלטה עליי בצורה של צמרמורת נוראה שזחלה לאורך חוט שדרתי, זיעה קרה וחוסר יכולת להניע את רגליי. כך, במשך דקות, נשארתי משותק על ידי החרדה. בכל פעם התחוור לי כי אותן זוג עיניים היו משהו פשוט ויום יומי, וכי היה זה דמיוני הפורה ששיווה לו מראה של זוג עיניים – אורותיו של מכשיר חשמלי כזה או אחר, פירות על הצלחת, השתקפות הכוכבים... מעולם לא הצלחתי לענות על השאלה כיצד דברים פשוטים כאלו קיבלו לפתע חיוּת כזו, והצליחו לעקוב אחריי גם כשניסיתי בכל מאודי להתחמק מהם. היו אף לילות בהן געיית הפרות ברפת נשמעו לי כקולן של צורות חיים אשר לא היו מוכרות למין האנושי, ואשר באו לכלותני. קשה היה לשמור על פרטיות באותה צורת חיים שיתופית כפי שהייתה נהוגה בקיבוץ, ובני הקיבוץ ידעו על הסיוטים אשר פקדוני מדיי לילה, ונרתעו ממני. על כן, במהלך מספר תקופות משבר בגיל ההתבגרות הייתי משוכנע כי אכן החוויות אשר עברתי הותירו את חותמם בשפיותי לעד, וכי אכן תחושת הרדיפה הינה פרי דמיוני ותו לא. את הימים העברתי בעבודת האדמה במטעי ההדר ובכל גידול אחר אשר ניסינו לגדל באותה אדמת כורכר. גם אם מתבודד, נחשבתי כנער חרוץ, כפי שתמיד זכרתי את אבי, וכך העברתי שבע שנים, עד פרוץ מלחמת הקוממיות.
    המלחמה פרצה ביום ראשון, השלושים בנובמבר 1947, לאחר ערב ארוך של חגיגות לאחר החלטת האו"ם על חלוקת הארץ לשתי מדינות עצמאיות – עברית וערבית. בחודשים הראשונים הלחימה הייתה מבוזרת, והידיעות אשר קיבלנו היו סותרות. תהיתי האם הוריי היו שולחים אותי ואת אחיותיי המנוחות לפלשתינה אילו היו יודעים שהם מבריחים את ילדיהם ממלחמה אחת – לאחרת. השמירה בקיבוץ הוגברה, והתנדבתי לסייע בהגנה. ההכשרה הצבאית שקיבלתי הייתה מטעם ארגון ההגנה, ותמציתה הייתה משמעת צבאית, אימוני ירי ושיטות לחימה בסיסיות. לקראת מרץ הועברתי מן השמירה על הקיבוץ לתפקידי האחרון עלי אדמות – לוחם בחטיבת הראל. במהלך הלחימה, אשר התעצמה ככל שהתקרב מועד הכרזת עצמאות מדינת ישראל, השתתפתי בקרבות המהוללים של חטיבת הראל באזור ירושלים : לחמתי במבצע הראל, מבצע יבוסי, ובמבצע מכבי, בו נפצעתי מפגיעת כדור ברגלי. הלחימה הייתה קשה, ואיבדתי רבים מחבריי. מראות המוות המחריד, האלים והלא אסתטי בעליל של חבריי, ואויביי, אשר נקרו בפניי, היו מבעיתים וחסרי רחמים. כששבתי לפעילות, הוצבתי במשימת אבטחת פריצת דרך בורמה, אשר הייתה אמורה לספק מסדרון בטוח יחסית לאספקת ציוד אל ירושלים. במהלך אותם ימים קשים ולילות טרופים, שמרנו על הציוד ההנדסי ורוב פעילותנו הייתה הגנתית, ולא יזומה. את הפעילות ההתקפית יותר הטילו על גדוד אחר של חטיבת הראל.
    באותם ימים התחברתי עם משה אלמקייס, עולה חדש ממרוקו שזה אך צוּות אליי לאחר הכשרה צבאית קצרצרה. המחסור באנשים היה רב, ומשה, ששליטתו בשפה העברית הייתה זעירה, למעט מלים שאותן זכר מן התפילות והקידושים, גויס אל הצבא המתגבש מיד עם רדתו מן האונייה אשר הביאה אותו ואת משפחתו אל ארץ הקודש. שפתנו המשותפת הייתה בליל של עברית, ערבית ומעט צרפתית. משה היה אדם מוצק ומחוספס. היה הוא טיפוס גרמי, בנוי לתלפיות, אשר התנשא לגובה של כמטר ושמונים. כפות ידיו המחוספסות העידו כי איש מעשה הוא היה, ולא איש מחשבה – ונדמה היה כי הוא השתייך לשושלת מפוארת של משרתים, או עבדים, רפי שכל אך יעילים בצורה מושלמת. עיניו היו שקועות בתוך ארובות עיניו המפוסלות, אשר מעליהן התבלט הרכס שעוטר בגבותיו העבות, ומעליהן – מצח נטוי לאחור. היה לו אף נשרי ופניו מחומשות כמעט בצורה מושלמת, למעט הסנטר, אשר היווה למעשה צלע שישית, אך כמעט חסרת חשיבות. הוא נטה לעשן הרבה ולהמעיט במלים. מה שכן סיפר היה כי במרוקו שמו היה מוסא, שם שאותו העדיף על משה – הגרסה העברית אותה אולץ לקבל עם רדתו מן הספינה בנמל תל אביב. כמו כן סיפר כי אמו הייתה אורגת בדים בחצר המלך. את אביו מעולם לא הכיר, אך סבור היה כי מלך מרוקו בעצמו נתן יד במותו. למרות שזכה לחינוך טוב, מעולם לא נמשך אל עולם הידע, והעדיף לרבוץ בעולם הגשמי של זמן ההווה. את הימים והלילות העברנו בשיחות קצרצרות על נערות נאות מראה עמן חשקנו לחלוק מעשי עגבים בסתר, כמו גם על החיים בארצות השונות מהן הגענו, בנוסף על חוויות מחיי הקיבוץ בו העברתי את נעוריי. הוא היה לי לחבר האמיתי היחיד אשר היה לי מעולם.
    שעות ספורות לפני הזריחה של השישי ביוני, 1948, החלה הפגזה כבדה אל עבר כלי ההנדסה אשר שימשו לפריצת דרך בורמה. היינו קרובים אל בית מחסיר, כפר ערבי אשר ננטש פחות מחודש קודם לכן. מחורבותיו של אותו כפר הפגיזו אנשי הלגיון הערבי את כוחותינו בעוצמת אש אדירה, בהמטירם עלינו מבול של ברזל מותך. מספר רב של דחפורים ניזוק, ומספר רב עוד יותר של אנשים שכבו על אדמת הטרשים, מוטלי מום או מתים. זעקות הכאב החדות והרמות נדמו במהירות. באותו זמן לא הבנתי מדוע, אך כעת נוטה אני להאמין כי אותם נערים צעירים השלימו עם מר גורלם, השלמה שהקהתה את הכאב. מפולת סלעים אשר נגרמה על ידי ההרעשה קברה נוספים מבין אחיי לנשק. אני ורעי משה אלמקייס הופרדנו משאר הכוח בשעת ההפגזה על ידי סדרת נפילות של פצצות מרגמה אשר הרחיקה אותנו אט אט מן המקום בו נשארו הכלים ההנדסיים והגדוד שלנו. כשניסינו להתאחד עם הגדוד בחזרה, גילינו כי האדמה והסלעים חסמו את הדרך. חשכת הליל ללא ספק לא הייתה לצידנו, וכל דרך אחרת אשר ניסינו אני ומשה לעבור בה – נדמה היה כי הרחיקה אותנו עוד יותר מהמקום בו חנינו באותו לילה שחור משחור. כעבור פחות משעה, מצאנו עצמנו אבודים בין הגבעות הרמות אשר ממערב לירושלים.
    השמיים השחורים אשר קיבלו אט אט גוון כחול אינדיגו עמוק, והצינה אשר חדרה לעצמותינו רמזה על הנץ החמה המתקרבת מן המזרח. תעינו בדרך למשך זמן ממושך ששנינו לא מדדנו, לכיוון ששנינו היינו יכולים רק לשער שהוא צפון מערב. בכל דקה שעברה גונם של השמיים נעשה בהיר יותר, אך אני ומשה נקלענו אל תוך ערפל סמיך שאפף אותנו מכל עבר, במדרונו של הר שאת שמו ומיקומו שנינו לא ידענו. הכל מסביבנו היה בגוון של צחור-אפור, ומכיוון שראינו בבירור רק למרחק של מטרים ספורים, הלכנו עם רובים דרוכים, צמודים גב אל גב, מחשש שנִנּתק ונזהה בשוגג אחד את רעהו כאויב, ובאיטיות זהירה, לבל ניפול אל תוך תעלה או מלכודת אשר עשויים היו להציב לנו חיילי הלגיון הירדני. לא החלפנו מילה, אם כי במצב קיצוני של הישרדות מעין זה אין צורך להכביר במלים, והספיקה לנו התחושה כי אנו מודעים ומתואמים אחד למעשי השני באופן מוחלט, כמו היינו חלק ממערכת על אורגנית אחת.
    לאחר זמן מה, שקשה היה לאמוד, ועדיין תחת מעטה סמיך של ערפל בוקר שמֵאֵן להתפזר, זיהינו כמה מבני אבן, אשר נראו כחורבותיו של כפר נטוש. לא היה זה בית מחסיר – בכך היינו בטוחים, שכן הלכנו אל הכיוון המנוגד כאשר הופרדנו מכוחותינו, ובית מחסיר היה במקום יחסית גבוה, לעומת כפר זה, אשר נמצא למרגלותיו של הר. התקדמנו באיטיות, עדיין גב אל גב, עם מקלעי הסטן שלופים ודרוכים, אל עבר אחד קבוצה של שלושה בתים. הבית השמאלי והאמצעי היו מבנים דו קומתיים ומרווחים יותר בהשוואה לבית הימני. למרות תחושת העיזבון, הניוון והאנכרוניזם, יחד עם דממת המוות ששררה באותו כפר, לא היינו יכולים לקבוע בודאות האם הכפר אכן היה נטוש במשך עשרות שנים או שמא ננטש בחופזה בימי המלחמה. אמנם הצמחייה הותירה בנו רושם כי היא גדלה לה פרא, בלא התערבות אנושית במשך שנים רבות, אך דלתות וחלונות הבתים היו שלמים ונקיים. החלטנו לעצור למנוחה קצרה, ובחרנו להכנס אל הבית הקטן שמימין, ככל הנראה מתוך רצון סמוי כלשהו להזיק ולהתערב כמה שפחות בסביבה הזרה בה שהינו. הדלת הייתה נעולה, אך לא הופתענו מן הדבר, שכן ידענו כי רבים מבין תושבי הכפרים הערביים תכננו לחזור אל בתיהם עם שוך הקרבות. מה שכן הפתיע אותנו היית העובדה שהדלת לא הייתה נעולה באמצעות בְּרִיחַ מכל סוג שהוא. נדרשו בעיטות רבות עד אימת קרסה הדלת. רק כשהפכנו אותה גילינו את העובדה המשונה – הדלת הייתה נעולה על ידי קורות עץ שלמרבה הפלא היו ממוסמרות לקיר - מבפנים.
    כשפסענו פנימה אל תוך הבית, בגדינו היו לחים מן הערפל הכבד להחריד ששרר בחוץ. הריהוט עדיין היה שלם ומסודר, אך הופתענו לגלות כי המקום צבר אבק רב וכי קורי עכביש, מנצנצים מאֵגְלי טל זעירים אשר נתלו מהם בשבריריות, עיטרו כל פינה וגומחה בבית. דממת העיזבון מילאה את אוזנינו, וריח האבנים הלחות והטחב שכיסה אותן גירה את נחירינו. אווירת המקום נטעה בנו הרגשה של בית קברות, ולא של כפר נטוש. אני ומשה סקרנו את החדר הראשי, שככל הנראה שימש כמעין טרקלין. רוב תוכנו של החדר היה דל, זולת ארון ספרים רחב מימדים, עשוי מעץ אלון משובח ועתיק. מיד זיהיתי חלק מן הספרים כספרי דת ופילוסופיה מוסלמית מתקופת ימי הביניים. מרקם הדפים, צבעם ורחש רשרושם רמזו לי כי הם נכתבו ונכרכו מאות שנים לפני המצאת הדפוס על ידי גוטנברג. שלפתי ספר באקראי והופתעתי לגלות כי החזקתי בידי מה שנראה היה לי כעותק מקורי של ספר מסעותיו של אִבְּן בטוטה. משה, אשר לא התעניין מעולם בספרים, הצביע על ספר בעל כריכה עבה ומשונה. "מה זה ?", הוא שאל. הבטתי בספר, ולפתע צמרמורת עברה בחוט שדרתי, מבסיס גולגולתי ועד לאחרונת חוליותיי. פחדתי להגות את שמו של אותו ספר מקולל, אודותיו נכתבו אגדות רבות ומשונות, ושעצם קיומו היה מוטל בספק ברבים מספרי המיסטיקה בהם קראתי אודותיו. בשפתיים רועדות, ניסיתי לקרוא בפני משה את שמו של הספר כפי שהיה כתוב על הכריכה, אך לא הצלחתי. לא שהיה בכך צורך, שכן ערבית הייתה שפת אמו של משה, או מוסא אלמקייס, העולה החדש ממרוקו. הוא קרא בפשטות את אשר לא העזתי להגיד - שמו של הספר המקולל, שעיטר את הכריכה באותיות ערביות מסולסלות, מעוצבות במיוחד בכדי להתאים לאותה מסגרת מעוטרת : العزيف الصغير - " אלְעַזיף אלסריר" – ספר אלעזיף הקטן. מתחת לעיטורים, בכתב קטן וחסר כל עיטורים, היו טבועות האותיות היווניות אלפא משמאל ואומגא מימין, וביניהם, בעברית, המילה "אמת". בעמוד שלאחריו היה כתוב שמו של כותב הספר - عبدالله الحظرد الصنعاني - "עבדאללה אלחאזרד אלצנעני". שמו הבהיר לי מעל לכל צל של ספק כי זהו הספר פרי עטו של הערבי המשוגע הידוע לשמצה מצנעא שבתימן, שאגדות רבות נרקמו סביב חייו ומותו. מתחת לשמו קראנו את מה שנראה היה כהקדשה למגוון רחב של אלים עתיקים, מתוכם רק אחד היה מזוהה בכל רחבי העולם, בשמות שונים ומגוונים אך בעל משמעות זהה :
    "בשם עוּזַא החזקה מכולם,
    לָאת מלכת העולם התחתון, נוהא החכם,
    אללּה הרחום,
    סין אדון הירח, תיאמת מלכת המצולות,
    קת'ולהו ויוג-סותהות'."
    בתחתית הדף הייתה כתובה בעברית מנוקדת המילה : צָאעֳקֶה. בצידו השני של העמוד, בדיוק מאחורי אותה מילה, הייתה כתובה מילה נוספת : שָאֳּגֶה. מעולם לא נתקלתי במלים אלו באותה צורה של ניקוד, אך היה זה מספיק בכדי להרתיע אותי מלהמשיך ולעיין בתוכנו של אותו ספר עתיק. על פי מרקם הדפים, צבעם ורישרושם לא היה לי ספק באשר למוצאו של ספר זה. לא סברתי, כי אם ידעתי כי מקורו מאיזור הלבנט, סביר להניח שאיזור הלבנון, והערכתי כי נכתב במאה לכל המאוחר בשלהי המאה התשיעית לספירה – ממצא נדיר לאין שיעור. עבור משה היה זה עוד ספר חסר משמעות, אך אני ידעתי כי זוהי גירסה מוקדמת, או מצומצמת, של ספר אלעזיף, הידוע יותר כספר הנקרונומיקון האגדי – ספר שהיטבתי לזכור, מקריאתי הרבה בספרים הנושאים בנושא תורת הסוד והמיסטיקה, כי תוכנו מכיל סודות שאין לציינם באוזני הנבערים והחלשים, וידע אסור הגורם לאנשים רבים לאבד את שפיותם. לכשניסיתי להסביר זאת למשה, הלה צחק בזלזול והניף את ידו בביטול.
    לאחר כמה רגעים בהם לא ידעתי מה לעשות באותו ספר ארור אשר החזקתי בידיים רועדות, משה הציע לראות מה בדיוק כל כך נורא בספר הזה. למרות שלא האמנתי לאף מילה שקראתי בילדותי אודות אותו ספר מסתורי, וגורלם של אלו אשר עיינו בו, חלחלה מצמררת עברה בי, והרעיון בכללותו לא קסם לי. עם זאת, לא היה לי אף לא טיעון משכנע אחד מדוע לא לעשות כן, למעט אותה תחושת בטן רעה, ועל כן הנחנו את הספר על השולחן ועיינו בו במהירות. שליטתי בשפה הערבית הייתה חלשה, ולכן משה השתדל להקריא לי את תוכן הספר בקול רם. חלקים מסויימים בספר היו מוכרים לי מאוד, אך לפני שהייתי מסוגל להצביע בדיוק על מה מדובר, שמעתי קולות מוכרים – קולות שרדפוני בסיוטים החוזרים ונשנים שלי. היו אלה אותן זכרונות שנצרבו בזכרוני כשבע שנים קודם לכן, באותה אחוזה מבודדת בטורקיה. היו אלה אותן צעקות, שוב ושוב : "אינני רוצה לדעת ! אתה לא רוצה לדעת ! אל תכנס לשם ! ברח !". נשימתי נעתקה ממני, ועברו כמה שניות עד אשר שוב הייתי מסוגל להניע את שריריי שקפאו בבהלה הרבה שאותן קולות עוררו בי. כשחזרתי למיקוד מלא, ראיתי את משה קורא בכפייתיות באותו ספר ארור, במצב כלשהו של טראנס. לאחר מאמצים רבים, הצלחתי לטּול את הספר מידיו, ושפכתי עליו מים מן המימייה שנשאתי עמי. המבט בעיניו היה ריקני, אך הוא תיקשר עמי, והבין כי שומה עלינו להסתלק מן המקום ומיד.
    ויתרנו על תוכניתנו המקורית לחדש את מלאי כוחותינו, לאכול ולנוח, וסבנו על עקבותינו אל כיוון הדלת, כשלפתע ראינו אותו. היה זה ערבי זקן, שהתנשא לגובה של כמעט שני מטרים, לבוש בגלימה לבנה עם כאפיה לבנה חלקה על ראשו, ולידו מקל הליכה גדול מענף עץ גס ולא מעובד. את פניו המקומטים והחיוורים עיטר זקן צחור אשר ללא ספק הידּלל עם גילו המופלג לבטח של אותו זקן. נבהלנו, ללא ספק, שכן לא שמענו את פסיעותיו של אותו זקן כאשר נכנס אל החדר הגדול בו שהינו. אף הוסיפה לחרדה העובדה כי שום רחש לא נשמע מאותו זקן, אף לא סימן קלוש לנשימה. בנוסף לכך, לא ראינו צל מתחת או מצד כלשהו שלו, וזאת למרות שצל חלש נוצר מתחת לרגלינו. ולמרות שהיה דיי בכך כדי להעביר צמרמורת לאורך חוט השדרה, האיש בחדר קרן בזוהר לא מוסבר. לרגע אני, וגם משה, לפי הבעת פניו, הופתענו ופחדנו מאותה התופעה, אך התאורה העמומה בבית שהצליחה להגיע דרך החלונות מאור הבוקר הערפילי הלבן בחוץ יכולה הייתה, ללא ספק, לגרום למשחקי אור, צל וזוהר משונים אשר מטבעם משטים באנשים פשוטים שאינם מבינים אותם לעומק.
    מבע פניו של אותו זקן מסתורי, שאת מראהו שיוויתי לזה של רועה צאן החי בבדידות במשך עשרות רבות של שנים, היה ריקני. עיניו בהו לכיוונינו, אם כי נדמה היה שהוא בוהה לכיוון הקיר, כמו היינו שקופים בפניו. באותו זמן נדמה היה לנו כי הוא לוקה בשיטיון עמוק. שפתיו של האיש נעו, אך לא שמענו הגה יוצא מפיו. באותו רגע, המחשבה היחידה שחלפה במוחי החרד הייתה שאותו אדם היה כה זקן עד כי מיתרי הקול שלו נעלמו כלא היו. לתדהמתי, כעבור כמה שניות החלו להתגנב אל אוזניי קולות, אך הזדעזעתי לגלות כי הדברים אשר הגיעו לאוזניי אינם מסונכרנים עם תנועות שפתיו של אותו אדם זקן. כעבור שניות ספורות נוספות הבנתי כי הדברים שאני שומע אינם נאמרים בערבית, ולא בעברית – כי אם בטורקית. אינני מרגיש צורך לתאר בפניכם את הזעזוע והחרדה העמוקה שחשתי כשהבנתי כי הקול ששמעתי היה קולו של לא אחר מאשר אכּבר פאשה. כשהבטתי לאחור, ראיתי חיזיון שקוף למחצה של אותו אכבר פאשה ברגעיו האחרונים, זועק לעברי. אחזתי בידו של משה, מבלי שהייתי בטוח אודות טיב מצבו הנפשי, והתחלתי להתקדם אל כיוון הדלת. היה זה רק אז, כאשר חלפנו על פני אותו ערבי תמהוני, ששמתי לב ששפתיו לא נעו לשווא, שכן מקרוב אכן נשמע מוצא פיו, אך זה היה כה חלש עד כי לא ניתן היה לשמוע את דבריו ממרחק של כמה מטרים. קולו היה עדין, חלול וגבוה, כפי שניתן היה לצפות מערבי מוזנח וזקן כל כך, שנראה היה כי הזמן לא היטיב עימו. את אשר אמר זיהיתי כאחת הפסקאות אשר קראתי רגעים ספורים לפני כן באותו ספר : "היזהרו מן החיה הרואה ואינה נראית מאלדברן, שומרת הסודות הכמוסים של הוא הנעלה מעל האנשים, היחיד אשר שולט בה". פטרתי את דבריו של אותו זקן, אשר אפילו לא היה מסוגל להישיר לעברי מבט, כמלמוליו של מטורף. כרכתי את ידו של משה סביב כתפי ורצתי עמו אל כיוון הדלת והחוצה, אל הכפר העזוב, ספוג הערפל.
    התקדמתי בריצה בעודי תומך במשה. הכאב ברגליי הקרין מן הקרסול ועד הירך, לאור העובדה שלא נתתי להם מנוח עוד מאירועי הליל הקודם. בנוסף לצרה זו, מצוי הייתי במצב של חרדה, ולכן זיעה קרה נִגרה מקודקוד ראשי ועד לחזה. הצינה העזה של הערפל באותו עמק גרמה לזיעה להתקרר במהרה, דבר אשר העיק עוד יותר על מאמצי גופי. ריצתי הפכה ללא יציבה. חששתי בליבי כי רגליי אך עוד רגע יקרסו תחת המאמץ, למרות שההרגשה האמיתית הייתה של רעידות אדמה קטנות, ההולכות ומתקרבות כל כמה שניות, ועמם רעש מחריש אוזניים. לאחר ריצה של כחמישים מטרים הרגשתי את משה נמשך ממני על ידי כוח עצום, לא מובן. זעקת כאב איומה שפלט החרידה את כל העמק, והדהדה במרקם עמום וסתום. סובבתי את ראשי וראיתי את רגליו של משה נעלמות עד קרסוליו, אשר החלו נוטפות דם. הוא הורם באויר על ידי כוח מסתורי בלתי נראה, ולפתע החל שטף דם נִגר מגרונו. אחזתי במקלע הסטן וסחטתי ממנו צרורות בודדים, לפני שנתקלתי במעצור. בייאושי, הטלתי את הנשק אל הרצפה וצרחתי אל השמיים. לפני שהספקתי להרכין את ראשי בחזרה, נהדפתי לאחור ונפלתי על הרצפה. כשניסיתי שוב לעמוד על רגליי, נהדפתי שוב. לא ראיתי דבר יוצא דופן, אך ההרגשה הייתה כזו של איל ברזל עצום שניגח את צלעותיי. ירקתי דם בעודני מתחיל לחוש שמשהו מנסה לפשוט ממני את עורי. באותם רגעים של ייאוש עשיתי מעשה יוצא דופן לאדם כמוני, שחונך על ערכי ההומניזם, ובילה את נעוריו בקיבוץ שדגל באתיאזם. פניתי בליבי אל כוח עליון, יהא אשר יהא, ושרוב האנושות הייתה מתייחסת אליו בשם "אלוהים", שישמע את תחינתי ויושיעני מן הצרה אליה נקלעתי. התחלתי לזחול על ברכיי, ואז הבחנתי בזוהרו הצחור והחיוור של אותו אדם עתיק, אשר נעמד מפתן הדלת של הבית ממנו נסתי בבהלה אך דקות ספורות לפני. למרות המרחק, הייתי מסוגל לראות ולחוש את עיניו מתמקדות בי. שפתיו שוב נעו, ולודאי השמיעו מלים חרישיות אל אותו כוח מסתורי. למרות שלא שמעתי אף רחש מלבד זעקותיו של משה ומאבקי שלי עם אותו כוח גהנומי, הרגשתי כיצד אותה תכונה, אותה נוכחות, נעלמת לה, ברעידות אדמה קטנות, מלוות ברעם עמום בכל רעידה, אשר הלכו והתרחקו. משה, שבמשך כל אותו הזמן היטלטל באויר, הוטל אל הרצפה ונדם. הייתי שותת דם וחלש, אך במאמציי האחרונים הצלחתי להרים מבט אל עבר משה. פניו היו חיוורים ובגדיו היו ספוגים בדם וזיעה, והוא לא נע. בזעקות שבר, קראתי בשמו, אך הוא לא ענה. הדבר האחרון שאני זוכר, ברגעים שלפני אובדן הכרתי, הוא החיזיון של אכבר פאשה עולה בלהבות, עומד על גג הרעפים אשר גם כן עלה בלהבות, צונח אל מותו, כשביתו הבוער קורס תחתיו. הקולות שהדהדו במוחי באותם רגעים על סף איבוד ההכרה לא היו קולות של הרס, אלא מילותיו האחרונות של אכבר פאשה.
    אודות הנסיבות אשר הביאנו למקום בו מצאוני המקומיים בפאתי הכפר אבו גוש אינני יודע דבר. בתי הכפר הנטוש כבר לא היו שם, וגם לא הערפל הכבד. למעשה, הייתי במרחק של כעשרה קילומטרים מזרחה מהיכן שהנחתי שנמצאנו בשעת ההתרחשויות באותו כפר ארור. לטענת התושבים המקומיים, שלמזלי הצהירו על עצמם עוד בתחילת המלחמה כנייטראלים, ובהיחבא אף סייעו לכוחות המדינה היהודית הטרייה, נמצאתי במצב של היסטריה, צורח בערבית "אטבח מוסא, אטבח מוסא" בעודי מפרכס. במרחק של פחות מחמישים מטרים ממני הייתה מוטלת גופתו חסרת הסומק של משה אלמקייס, גרונו משוסף, כפות רגליו חסרות, וחזהו מנוקב בחורי קליעים. בערב אותו יום סייעו תושבי הכפר לאחד אותי עם כוחות צבא שעברו בקרבת מקום. איש לא מוכן היה להאמין לדיווח שנתתי אודות הגעתנו לאותו כפר, לגבי ההתרחשויות באותו כפר, כמו גם לגבי העובדה שמאותו רגע שבו נכנע גופי ואיבדתי את הכרתי, ועד ליציאתי מן הטראנס בו הייתי שקוע – אין לי שום זיכרון לגבי מעשיי ונסיבות הגעתנו לאותו מקום. יודע אני בוודאות כי אלמלא גם גופי היה מלא בחתכים ובחבורות כחולות – ללא ספק הייתי נשפט במשפט צבאי באשמת רצח, והייתי מבלה את שארית ימי חיי בכלא צבאי, אם לא מוצא להורג במשפט בזק ספונטאני. עם זאת, המקרה טויח, ונסיבות מותו של משה אלמקייס, חברי לנשק לאותו פרק זמן קצר אך גורלי, נשארו תמוהות, כשמפקדיי הפריחו שמועות לגבי מארב אליו נקלענו. אני שוחררתי משירות ההגנה על המדינה הצעירה, לא לפני שנשללו ממני כל הזכויות והתיעוד לגבי שירותי הצבאי. אותו טשטוש נעשה גם לגבי ידידי משה, אשר נקבר כחייל אלמוני בחלקה הצבאית בבית הקברות נחלת יצחק. באשר לרשויות הצבא – הן סירבו לאשר כי משה אלמקייס אכן גויס לצבא ההגנה לישראל מיד עם עלייתו ארצה.
    כששאלתי אודות אותו כפר אליו נקלעתי, נתקלתי בפנים תמהות ובשפתיים חתומות. רוב הערבים תושבי האיזור נתחלחלו רק למשמע השם "אל-חאזרד". המעטים שלא נסו למשמע אותו שם סיפרו אודות מקום מקולל בשם "ואדי אלצמת", אשר בו, על פי האגדה, השתקעה חמולת אל-חאזרד לאחר שאולצה לנוס בחֹפזה מדמשק במאה השמינית. שמעתי סיפורים מחרידים אודות טבח שביצעו אנשיו צלאח א-דין, בו נהרגו כמחצית מתושבי הכפר, גברים כנשים, תינוקות כזקנים, באשמת כפירה בדרכו של אללה. כמו כן, לטענת אותם ערבים מועטים שאותן שאלות לא הרתיעו אותם, היה זה צבאו של סולימאן הראשון אשר טבחו בכל אנשי הכפר בשנית, באמצע המאה ה 16. בקרב כל אלו ששוחחו עמי הייתה תמימות דעים כי מאז ועד היום – היה הכפר נטוש. רובם סיפרו כי איש לא העז לפקוד את אותו מקום, אך לדברי מעטים שרידיו של אותו כפריו היו ועודם מקום מקולל, וכי השוטים שבחרו בשגיונותם להתנהג כאמיצים וניסו להכנס אל הכפר מעולם לא חזרו, וכי זעקותיהם המחרידות לעזרה, או לבוא המוות אשר ישים קץ לייסוריהם, הגיעו לעתים עד לפאתי הכפרים הסובבים.
    באשר אליי, את השנה מאז אותו המקרה ביליתי בסנטוריום מבודד בעמק חפר, מוסתר בין פרדסים ומרוחק מן המושבים והקיבוצים הפזורים באיזור. לא טרחתי אפילו לחקור אודות שם המקום, שכן הוא נראה בעיניי חסר חשיבות וארעי. הסיוטים אשר פקדוני, ובהם מראות המוות הנורא על הספינה במיצרי הבוספורוס, באחוזתו של אכבר פאשה, בקרבות הקשים של מלחמת העצמאות ובאותו כפר ארור - ואדי אלצמת, אמנם חלפו כלא היו, אך אל תחפזו להבין מדבריי כי שנתי הפכה להיות ערבה, שכן חלומות הבלהות התחלפו בחדשים, נוראיים בעשרות מונים. באותם חלומות מעוררי פלצות בערתי מכף רגל ועד ראש, נטרפתי על ידי כוח איום ובלתי נראה, ונפלתי לתהומות בהן המחזות אינם ראויים לעלות על הכתובים. את חופשתי הראשונה ניצלתי כדי להתרחק אף יותר מכל יישוב אנושי סמוך, ולשים לכל זה סוף. כיום אני יודע כי הספרים אותם הזכיר לי אותו ספר, אלעזיף אלסאריר, אשר היה באמתחתי במשך כל אותה שנה, שמור מעיניים סקרניות, היו ספרי קבלה מוקדמים. אין בליבי ספק לגבי העובדה שתובנות מסוימות השזורות באותם ספרים הועתקו מאותו מקור ידע עתיק. היה בזה כדי להסביר את השפעת העיון בספר על משה, ויתכן שגם על אכּבר פאשה, שלעולם לא אדע אם אכן קרא בספר בעודו חוזה את העתיד – שכן היו עדויות אין ספור לגבי אנשים שדעתם נשתבשה עליהם בזמן קריאת ספרי תורת הנסתר כגון ספר הזוהר, הספרים החיצוניים וספרות הכלאם, כמו גם תעודות גנוזות מנוזי, בבל, אוּר, ניפור, אירם ואף מעמק המלכים אשר במצרים, שהכילו שברירים כאלו ואחרים מאותו ידע עתיק. באותה הדרך כך גם הייתה השפעתו של אותו ספר שאותו קראנו באותו בית עתיק בואדי אלצמת – רק חזקה יותר, שכן הוא הכיל בצורה תמציתית ומרוכזת את אותם פרטים אשר אנו, בני האדם באשר הם, קטנים מדיי, בּוּרים מדיי, מכדי להכילם ולהבינם במלואם. אכן, טרם התפתחותנו הגיעה ליכולת ההתמודדות עם כל עובדה לגבי האנושות עצמה, קל וחומר לגבי העולם בו אנו נמצאים והיקום הסובב אותנו מכל עבר ומכל זמן. למדתי, בדרך הקשה, כי ישנן אמיתות שאל לאדם הקטן להתוודע אליהן. ואני, שלמדתי את התובנה הזו רק אחרי שפעלתי בניגוד לה – עליי לשלם עתה את המחיר על כך, כפי ששילמו על כך עבדאללה אל-חאזרד, אכּבר פאשה, וחברי הטוב משה אלמקייס, יחד עם כל אותם אנשים אחרים ברחבי העולם שעיינו באותו ספר מקולל.
    הייתי מעדיף לשרוף את הספר הזה, אך מודה אני ומתוודה כי הינני פוחד. אינני יודע ממה –ומעדיף אני שלא לדעת. ועל כן, גמלה בליבי ההחלטה לקבור אותו, בתקווה שישאר גנוז לעולמי עד. רצף האירועים שתיארתי בפניכם הוא זה שהוביל אותי לפה. אינני יודע האם גם אני מטורף, כפי שכולם טוענים. אני יודע שאין בי יותר את הרצון לברר. איבדתי כל זיקה לחיים. הסיוטים ממשיכים לפקוד אותי, ויש מהם רק מפלט אחד. אני מסיים כעת את המכתב הזה, בתקווה שהבנתם את מלוא המשמעות של קריאת הספר שנמצא קבור עימו באותה תיבה. מקווה אנוכי שהמכתב יחזור אל התיבה, מבלי שעיינתם באותו ספר איוֹם, ושהתיבה תחזור אל עומק האדמה, שכן שם מקומה, הרחק ממגע יד אדם. ואנוכי – גם מקומי עמוק בין רגבי האדמה, ולשם אני מתכוון להגיע בקרוב. ההתאבדות היא קלה, כשכל אשר באמתחתך הוא ספק.
    

    ---

    הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה

    כותרת התגובה:
    תוכן התגובה:

    * אנא שים לב: מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך. הקפד שלא לפגוע באחרים בהודעתך.
    

    • לפני 15 שנים ו-10 חודשים קורנליוס :) יוֹסֵף

      

      יוֹסֵף

      בשל הערכתי אליך :) השקעתי בקריאה של הסיפור המיוחד שכתבת. האמת שאחרי שקראתי את הפתיחה הצלחת לעורר בי סקרנות וזה כבר טוב. נהנתי מהקריאה, הסיפור קולח וזורם, העלילה מושכת, והצלחת ליצור גם סיפור מסגרת די אמין, וגם ירידה לפרטים באופן שניכר שעשית שיעורי בית. יש גם הערות אם תרצה אנסה לכתוב בהמשך.
      
      מה שכן, מעניין אותי לשאול, אם אפשר, זה איך אדם רציונליסט כמוך (כך התרשמותי מההיכרות השטחית דרך האתר :) ותקן אותי אם אני טועה), כותב סיפור כזה מיסטי, רוחני, קבלי?
      
      בכל אופן קבל ח"ח על הסיפור. נהניתי.
      
      יוסף.
      

      ---

      הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה

      כותרת התגובה:
      תוכן התגובה:

      * אנא שים לב: מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך. הקפד שלא לפגוע באחרים בהודעתך.
      

      • לפני 15 שנים ו-10 חודשים תודה רבה יוסף :) קורנליוס

        

        קורנליוס

        אשמח לשמוע ממך חוות דעת והערות :)
        
        בקשר לשאלתך... אין לי תשובה אחידה, אז אענה לך בכמה תשובות :
        
        1. הסיפור מושפע בצורה ישירה מסיפוריו של ה.פ. לאבקרפט (בעברית תורגם קובץ סיפורים תחת השם "התוהו המזדחל"). הרעיון הזה, של עלילה (שלרוב דיי דומה ברוב ספריו) הנבנית מתוך תיאורים ארוכים אודות מסתורין וידע אסור מאוד קרץ לי, ומאוד רציתי ליצור משהו בסגנון.
        
        2. ריצ'ארד מת'יסון כתב את "אני האגדה" ואת "Hell House" (יחד עם עוד ספרים רבים. רק "אני האגדה", למיטב ידיעתי, תורגם לעברית). את שניהם קראתי והם ספרים נהדרים. בשניהם מדובר על אנשים רציונליים שמנסים לחקור תופעות על טבעיות. ב"אני האגדה" מדובר על ערפדים, והגיבור מנסה למצוא לכך הסבר מדעי. ב"Hell House" מדובר בבית רדוף רוחות. הרעיון הזה, שאני מתחבר אליו, הוא שה"על טבעי" הוא פשוט שם שאנשים נותנים לתופעות טבע שלא הוסברו במלואם. כך, גם הסיפור הזה, עם עלילת הרקע שלו, וסיפורים נוספים שאני רוצה לכתוב באותו סגנון, באים להסביר משהו אכן "על טבעי", אבל רק למראית עין - שכן להכל יש הסבר (האמנם ?)
        
        3. סיפור אימה-מתח אפלולי מהסוג הזה, תסכים איתי, חייב לכלול קצת מה"מיסטי" העל-טבעי. ניסיתי למצוא את המקורות שאליהם אני יותר מתחבר, זה כן.
        
        בלי קשר לזה, אני מרגיש צורך להוסיף, שבאופן כללי נראה לי שדווקא אלו שאינם דבקים באמונה - חופשיים יותר לכתוב סיפורים מהסוג הזה. אדם דתי ירגיש "כבול" יותר להצמד אל האמונה שלו (נראה לי לפחות), והוא יחשוש מכתיבת דברים שעלולים להתפרש ככפירה. אני, שאין לי את המגבלה הזו, יכול להרגיש חופשי "לגייס" כל מקור דתי.
        

        ---

        הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה

        כותרת התגובה:
        תוכן התגובה:

        * אנא שים לב: מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך. הקפד שלא לפגוע באחרים בהודעתך.