זה סיפור שכתבתי בשיעור בביה"ס כשהייתי בת 18
ירדתי במורד הגבעה, אחריה.
כבר שלושה ימים היא מוגדת כ"נעדרת" אבל יש לי תחושה שאני יודעת איפה היא.
לאחר הריב שלנו היא מלמלה משהו בבכי על עץ האש בחורשה הכפרית, איפה ש"ההם" נמצאים מאז שנת המהפכה. אני לא יודעת עד כמה הם מסוכנים, רק שמעתי סיפורים. אבל עוד לא ראיתי מישהי חוזרת משם לאחר שעזבה. אולי אני לא צריכה לחפש אחריה. אולי כדאי שתישאר איתם. הרי איתי באמת לא כדאי לחיות. ואם הן לא חוזרות זה לא בהכרח מסיבה רעה, אולי טוב להן שם.
האמת, אני חשה הקלה על כך שהחליטה לעזוב אותי, זה הרי לא עבד מלכתחילה.
אני עדיין לא מבינה מה חשבתי לעצמי כשהצעתי לה לעבור אלי לאחר אותו מקרה.
הייתי צריכה לתת לה לפתור את זה בעצמה.
כן.. ולחזור לחיי השגרתיים עם סוסי השוקולד, ממ סוסי שוקולד.
זה היה באמת מעדן לא מהעולם הזה.
המשכתי בחיפושים אחריה למרות זאת, כך לא הרגשתי שוויתרתי ויכולתי לומר לעצמי שבאמת היה לי אכפת.
הגעתי לעץ האש, עדיין לא הבנתי למה קוראים לו "עץ האש", הרי זה לא עץ ואין שם אש.
זאת רק בקתה בצבעי הקשת עם חתלתולים מצויירים על דלת הכניסה שלה. אחד החתלתולים יושב על אישה עירומה ומלקק לה את הבטן בצורה ארוטית מוזרה, הבחנתי בציור גם בננס עם מבט ממזרי הנראה שנהנה מכל העניין.
"ננסים" , נאנחתי.
היא נבנתה לשימוש נשים "אבודות", לא בטוחה מה הן בדיוק עושות שם, אבל שמעתי מדודי הרחוק שחיים שם ננסים עם כוחות ריפוי כלשהם.
וכמו שאומרים "הסקרנות הרגה את החתול", החלטתי להיכנס לבקתה. נכנסתי ובהתחלה לא ראיתי דבר, עד שלפתע אור סגול נדלק והופיעו שלושה ננסים זקנים, כל ננס אחז בידו ראש ערוף של בחורה הצבוע בצבעי קשת.
אלוהים זה היה דוחה, באמת דוחה. הרגשתי צורך עז להקיא אך נזכרתי שלא אכלתי דבר במשך השלושה ימים האלה מאז שהיא עזבה אז לא היה לי באמת מה להקיא.
חייכתי.
כנראה שאם היא הייתה פה קודם היא כבר לא בין החיים, חשבתי לעצמי. ואם אני פה עכשיו יכול להיות שסופי קרב לו.
טוב מילא.
שאלתי את הננס הזקן מביניהם אם הוא ראה את נאטשה, הוא הביט בי מבט ממושך עם עיניו הגדולות, והבחנתי בגבות העצומות שלו שהזכירו לי סיני קשיש, וזה גרם לי לרצות לגחך אבל החזקתי את זה בפנים.
הוא הרים ראש בחורה ערוף מעליו כדי שאוכל לראות מקרוב ואמר "היא ראתה את נאטשה. היא והשתיים האחרות." במקום שהיו אמורים להיות עיניים היו רק חורים שחורים. הרגשתי שאני נשאבת לתוכם מהופנטת ואז זה פגע בי, נאטשה הרגה אותן! אחת אחרי השנייה.
כמובן! זאת הרי שיטת ההרג שלה.. איך לא עליתי על זה עד עכשיו?! הכל בגלל הריב המטופש שלנו. שמעתי צרחות חזקות במוחי ודמיינתי את נאטשה עוקרת להן את העיניים בעזרת אצבעותיה הדקות והעדינות.
עלה לי חצי חיוך בלתי נשלט.
אני חייבת למצוא אותה ולעצור אותה לפני שזה יחמיר עוד יותר.
ננס צעיר יותר פנה אלי והציע לי "אם את רוצה להישאר פה התפנו שלושה מקומות, את יכולה לבחור." כמה חסרי רגשות אפשר להיות? טוב הם בכל זאת ננסים אחרי הכל.
הנדתי בראשי בנימוס לשלילה ויצאתי מהבקתה לכיוון של "ההם".
תמיד סקרן אותי לראות את המקום בעצמי, לפעמים דמיינתי איך זה נראה לפי הסיפורים ששמעתי מניצולי המהפכה, גברים כהי עור מחזיקים בנשים קטנות חסרות אונים ומחייכים חיוך אצילי.
לא באמת הצלחתי לדמיין בראשי את המראה האמיתי של המקום אך זה לא היה רע גם בראשי.
הגעתי לשער ונעמדתי מולו, השער היה גבוה ונראה עשוי מעצמות נחשים וקיפודים, המראה הזה העביר בי צמרמורת קלה מעורבת בהתרגשות ופחד משתק.
משכתי בפעמון הגדול וחיכיתי, לא הייתה תשובה.
משכתי שוב והפעם בחוזקה והמשכתי לחכות.
לאחר כמה דקות גבר גבוה עם גוף מוצק ומבט עייף בא לקראתי כשהוא מחזיק מחרשה ישנה מוכתמת בדם וחומר כחול לא מוכר שהזכיר קצת צפרדעים מעוכות משום מה.
הוא הביט בי דרך סורגיו של השער בעיניים בוחנות ושאל בקול נמוך במיוחד "מה רצונך ילדה?" ילדה? אני בהחלט לא ילדה! איזה בנאדם מתנשא.
עניתי לו שאני מחפשת את נאטשה, סיפרתי לו על מסע הרצח שלה ועל הראשים הערופים שהשאירה אחריה. הסברתי לו שהיא במצב נפשי לא יציב ושאני היחידה שיכולה לעזור לה.
הגבר נראה קצת מודאג, אך לא מספיק.
הוא התלבט כמה רגעים ואז פתח את השער בקול חריקה חזק ואפשר לי להיכנס.
זה באמת לא נראה כמו שתיארתי לעצמי, המקום נראה נטוש, ללא כל נפש חיה חוץ מהגבר המשונה שעמד מולי, ובהחלט לא היו גברים כהי עור, התאכזבתי קלות.
הגענו למבנה עתיק ומיוחד, כאילו לא מעולם הזה.
הוא ביקש ממני לחכות בכניסה, נכנס לבדו וטרק אחריו את הדלת. שמעתי אותו מתלחשש עם מישהו נוסף, ניסיתי להקשיב דרך בדלת, הוא אמר "נאטשה" בקול לחוץ ואז שררה שתיקה משונה ושמעתי צעדים מתקרבים אלי, התרחקתי בזריזות מהדלת והאיש יצא מהמבנה במבט מפוחד, כאילו הרגע ראה סוסון שוקולד מתרסק לרסיסים קטנים מול העיניים שלו.
ואז הוא אמר את המשפט הבא - "נאטשה מוחזקת בצינוק תת קרקעי בעמק החסר".
הלב שלי פעם כל כך בחוזקה עד שהרגשתי כאילו הוא עומד לצאת מתוכי.
התחלתי לבכות, לצחוק, לבכות- לצחוק, כמו הילדים האלה שכשרודפים אחריהם מתוך פחד הם לא יודעים איך להגיב.. כבר לא הייתי בטוחה אם אני מרגישה הקלה או רגשות אשם על המצב שגרמתי לה להגיע אליו.
מה שכן הייתי בטוחה בו הוא שזה אבוד.
ומתוך געגועים לחברתי נאטשה דחפתי את ידי בכל כוחי לתוך החזה של הגבר המשונה שעמד מולי, יכולתי להרגיש את ליבו הלוהט פועם בעוצמה בכף ידי, זאת הייתה תחושה נהדרת של שליטה.
משכתי את ידי חזרה יחד עם ליבו. הגבר הביט בי בעיניים ריקניות וצנח קדימה.
זזתי כמה צעדים אחורה וחייכתי, כן זה באמת סיפור אבוד.
ירדתי במורד הגבעה, אחריה.
כבר שלושה ימים היא מוגדת כ"נעדרת" אבל יש לי תחושה שאני יודעת איפה היא.
לאחר הריב שלנו היא מלמלה משהו בבכי על עץ האש בחורשה הכפרית, איפה ש"ההם" נמצאים מאז שנת המהפכה. אני לא יודעת עד כמה הם מסוכנים, רק שמעתי סיפורים. אבל עוד לא ראיתי מישהי חוזרת משם לאחר שעזבה. אולי אני לא צריכה לחפש אחריה. אולי כדאי שתישאר איתם. הרי איתי באמת לא כדאי לחיות. ואם הן לא חוזרות זה לא בהכרח מסיבה רעה, אולי טוב להן שם.
האמת, אני חשה הקלה על כך שהחליטה לעזוב אותי, זה הרי לא עבד מלכתחילה.
אני עדיין לא מבינה מה חשבתי לעצמי כשהצעתי לה לעבור אלי לאחר אותו מקרה.
הייתי צריכה לתת לה לפתור את זה בעצמה.
כן.. ולחזור לחיי השגרתיים עם סוסי השוקולד, ממ סוסי שוקולד.
זה היה באמת מעדן לא מהעולם הזה.
המשכתי בחיפושים אחריה למרות זאת, כך לא הרגשתי שוויתרתי ויכולתי לומר לעצמי שבאמת היה לי אכפת.
הגעתי לעץ האש, עדיין לא הבנתי למה קוראים לו "עץ האש", הרי זה לא עץ ואין שם אש.
זאת רק בקתה בצבעי הקשת עם חתלתולים מצויירים על דלת הכניסה שלה. אחד החתלתולים יושב על אישה עירומה ומלקק לה את הבטן בצורה ארוטית מוזרה, הבחנתי בציור גם בננס עם מבט ממזרי הנראה שנהנה מכל העניין.
"ננסים" , נאנחתי.
היא נבנתה לשימוש נשים "אבודות", לא בטוחה מה הן בדיוק עושות שם, אבל שמעתי מדודי הרחוק שחיים שם ננסים עם כוחות ריפוי כלשהם.
וכמו שאומרים "הסקרנות הרגה את החתול", החלטתי להיכנס לבקתה. נכנסתי ובהתחלה לא ראיתי דבר, עד שלפתע אור סגול נדלק והופיעו שלושה ננסים זקנים, כל ננס אחז בידו ראש ערוף של בחורה הצבוע בצבעי קשת.
אלוהים זה היה דוחה, באמת דוחה. הרגשתי צורך עז להקיא אך נזכרתי שלא אכלתי דבר במשך השלושה ימים האלה מאז שהיא עזבה אז לא היה לי באמת מה להקיא.
חייכתי.
כנראה שאם היא הייתה פה קודם היא כבר לא בין החיים, חשבתי לעצמי. ואם אני פה עכשיו יכול להיות שסופי קרב לו.
טוב מילא.
שאלתי את הננס הזקן מביניהם אם הוא ראה את נאטשה, הוא הביט בי מבט ממושך עם עיניו הגדולות, והבחנתי בגבות העצומות שלו שהזכירו לי סיני קשיש, וזה גרם לי לרצות לגחך אבל החזקתי את זה בפנים.
הוא הרים ראש בחורה ערוף מעליו כדי שאוכל לראות מקרוב ואמר "היא ראתה את נאטשה. היא והשתיים האחרות." במקום שהיו אמורים להיות עיניים היו רק חורים שחורים. הרגשתי שאני נשאבת לתוכם מהופנטת ואז זה פגע בי, נאטשה הרגה אותן! אחת אחרי השנייה.
כמובן! זאת הרי שיטת ההרג שלה.. איך לא עליתי על זה עד עכשיו?! הכל בגלל הריב המטופש שלנו. שמעתי צרחות חזקות במוחי ודמיינתי את נאטשה עוקרת להן את העיניים בעזרת אצבעותיה הדקות והעדינות.
עלה לי חצי חיוך בלתי נשלט.
אני חייבת למצוא אותה ולעצור אותה לפני שזה יחמיר עוד יותר.
ננס צעיר יותר פנה אלי והציע לי "אם את רוצה להישאר פה התפנו שלושה מקומות, את יכולה לבחור." כמה חסרי רגשות אפשר להיות? טוב הם בכל זאת ננסים אחרי הכל.
הנדתי בראשי בנימוס לשלילה ויצאתי מהבקתה לכיוון של "ההם".
תמיד סקרן אותי לראות את המקום בעצמי, לפעמים דמיינתי איך זה נראה לפי הסיפורים ששמעתי מניצולי המהפכה, גברים כהי עור מחזיקים בנשים קטנות חסרות אונים ומחייכים חיוך אצילי.
לא באמת הצלחתי לדמיין בראשי את המראה האמיתי של המקום אך זה לא היה רע גם בראשי.
הגעתי לשער ונעמדתי מולו, השער היה גבוה ונראה עשוי מעצמות נחשים וקיפודים, המראה הזה העביר בי צמרמורת קלה מעורבת בהתרגשות ופחד משתק.
משכתי בפעמון הגדול וחיכיתי, לא הייתה תשובה.
משכתי שוב והפעם בחוזקה והמשכתי לחכות.
לאחר כמה דקות גבר גבוה עם גוף מוצק ומבט עייף בא לקראתי כשהוא מחזיק מחרשה ישנה מוכתמת בדם וחומר כחול לא מוכר שהזכיר קצת צפרדעים מעוכות משום מה.
הוא הביט בי דרך סורגיו של השער בעיניים בוחנות ושאל בקול נמוך במיוחד "מה רצונך ילדה?" ילדה? אני בהחלט לא ילדה! איזה בנאדם מתנשא.
עניתי לו שאני מחפשת את נאטשה, סיפרתי לו על מסע הרצח שלה ועל הראשים הערופים שהשאירה אחריה. הסברתי לו שהיא במצב נפשי לא יציב ושאני היחידה שיכולה לעזור לה.
הגבר נראה קצת מודאג, אך לא מספיק.
הוא התלבט כמה רגעים ואז פתח את השער בקול חריקה חזק ואפשר לי להיכנס.
זה באמת לא נראה כמו שתיארתי לעצמי, המקום נראה נטוש, ללא כל נפש חיה חוץ מהגבר המשונה שעמד מולי, ובהחלט לא היו גברים כהי עור, התאכזבתי קלות.
הגענו למבנה עתיק ומיוחד, כאילו לא מעולם הזה.
הוא ביקש ממני לחכות בכניסה, נכנס לבדו וטרק אחריו את הדלת. שמעתי אותו מתלחשש עם מישהו נוסף, ניסיתי להקשיב דרך בדלת, הוא אמר "נאטשה" בקול לחוץ ואז שררה שתיקה משונה ושמעתי צעדים מתקרבים אלי, התרחקתי בזריזות מהדלת והאיש יצא מהמבנה במבט מפוחד, כאילו הרגע ראה סוסון שוקולד מתרסק לרסיסים קטנים מול העיניים שלו.
ואז הוא אמר את המשפט הבא - "נאטשה מוחזקת בצינוק תת קרקעי בעמק החסר".
הלב שלי פעם כל כך בחוזקה עד שהרגשתי כאילו הוא עומד לצאת מתוכי.
התחלתי לבכות, לצחוק, לבכות- לצחוק, כמו הילדים האלה שכשרודפים אחריהם מתוך פחד הם לא יודעים איך להגיב.. כבר לא הייתי בטוחה אם אני מרגישה הקלה או רגשות אשם על המצב שגרמתי לה להגיע אליו.
מה שכן הייתי בטוחה בו הוא שזה אבוד.
ומתוך געגועים לחברתי נאטשה דחפתי את ידי בכל כוחי לתוך החזה של הגבר המשונה שעמד מולי, יכולתי להרגיש את ליבו הלוהט פועם בעוצמה בכף ידי, זאת הייתה תחושה נהדרת של שליטה.
משכתי את ידי חזרה יחד עם ליבו. הגבר הביט בי בעיניים ריקניות וצנח קדימה.
זזתי כמה צעדים אחורה וחייכתי, כן זה באמת סיפור אבוד.