קראו לה כוכב. בת כמה היא הייתה, עשר? כן. בערך. והיא הייתה מיוחדת. היא הייתה הכוכב שלי. הילדה שהכרתי בתור שמרטפית ונקשרתי אליה. כשראיתי אותה חוזרת מהטיפולים וגופה הקטן היה מוטל ברפיון על כתפי אביה. היא הייתה חיוורת, חלשה, ריקה. היא הייתה שוכבת על המיטה כמה ימים טובים אחרי זה, עוד מטושטשת מהתרופות, ידה הקטנה מחזיקה את האצבעות שלי, מחזיקה בעוד מעט אנושיות בעולם של מזרקים וחומרים מטשטשים. בימים שהרגישה יותר טוב, כחודש אחרי כל טיפול, היינו יוצאות לחצר שלה. היא הייתה מתקשרת אליי לפני אם הייתי בבית, והיינו שוכבות ביחד על הדשא בחצר שלה, צופות ביחד בשמיים. שמים כהים, אינסופיים, מלאי נקודות אור קטנות, שרק נראות קטנות. למעשה, הנקודות הן כדורי אש ענקיים. כשסיפרתי את זה לכוכב היא אמרה שאולי גם היא כזאת. מרחוק נראית קטנה ונוצצת אבל מקרוב היא פוגעת. צחקתי. אמרתי לה שהיא נוצצת כל הזמן. שהיא כוכב מרוחק. והיא רק חייכה. משהו בין חיוך מאושר לחיוך מהרהר.
אבל אחרי כמעט שנה וחצי של היכרות, ההורים שלה הקציבו לי ולה זמן מועט. הם אמרו שהיא כבר לא יכולה, שהיא צריכה את השקט של עצמה. הם אמרו בעקיפין שהם רוצים שהיא תמות בשקט, בלי שמישהו נוסף יפגע. ואני כבר נפגעת. הייתי בוכה, יודעת שבקרוב גופה הקטן יהיה באדמה, בודדה ונרקבת. ובסוף היא מתה. גופה צהבהבה ושקטה, עיניה סגורות, לחייה חסרות צבע.
וכל פעם שראיתי כוכב, נזכרתי בכוכב שלי. הכוכב הקטן והבודד שלי.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
