לפני שאני נכנס לתוך ספר, אני לא חושב פעמיים אם זה מתאים לי או לא. אני קורא כל מה שנמצא בדל"ת אמותיי. אני נוטה לקרוא ספרים עצובים, כאילו יש לי רדאר שקולט רק אותם. כאילו קול פנימי בתוכי מושך אותי אליהם. זה התחיל מגיל ההתבגרות, ילד טיפש עשרה עם חצ'קונים והורמונים משתוללים. קראתי המון, כל מה שהיה בהישג יד. עם זה ספרי החשבונאות של אבא, ועם זה הרומניים האנגליים שאימא שלי השאילה מהספרייה. משנה לשנה פיתחתי לי טעם משלי. אהבתי בעיקר ספרי פסיכולוגיה ופילוסופיה. הם גרמו לי להסתכל אחרת על העולם, ותמיד כשסיימתי לקרוא הייתי עושה לי כוס תה עם קינמון ויושב במרפסת.
הספרים היו החיבור שלי לעצמי. בניגוד לכל הסופרים המיוסרים, שאמרו שהספרים חיפו על שנות ההתבגרות הנוראיות, אצלי זה לא היה כך. הייתי נער רגיל, ממוצע שאוהב ספרים.
כל שני ורביעי הייתי הולך לספרייה ומחליף ספרים. הספרניות היו כבר מכרות קרובות והן חיכו ש"הנער הרזה עם המבט החודר" יבוא. הן חיכו לי. וכמובן שבאתי.
באתי לספריה עד שהגיעה תקופת גיוסי לצבא. נפרדתי מהספרניות בחיבוק והבטחה שאחזור.
***
איתן לא בא. הוא הבטיח לכולנו שיחזור אבל לא עמד בהבטחה. ילד רזה עם מבט חודר, ככה כולנו קראנו לו. הוא היה יושב פה שעות וקורא. נער חכם עם נפש של משורר. תמיד אמרנו שכשיגדל, איתן יהיה משורר. היה צריך רק להסתכל עליו ולהבין למה. הייתי שומרת לו את כל הספרים שאני יודעת שהוא יאהב, וכשהוא הגיע עם המבט הזה שלו הרשתי לו לקחת הביתה את כולם. כי אי אפשר היה לעמוד בפני הילד- נער הזה.
***
יום אחד, לאחר שסיים לקרוא את אנה קרנינה הוא ניגש אלי. המבט שלו היה עצוב, והוא שאל אותי מה אני חושבת על אנה ועם הייתי במקומה מה הייתי עושה. "אני לא יודעת" אמרתי לו. העיניים שלו היו כבויות, ופתאום הוא נראה לי כמו אדם מבוגר. "איתן, זה בסה"כ ספר" אמרתי לו. והוא הרכין את ראשו והלך הביתה.
***
נזכרתי במקרה הזה ופתחתי את אנה קרנינה-
"כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו. אך המשפחות האומללות - אומללות הן כל אחת על פי דרכה".
איתן היה בסה"כ בן שש עשרה כשקרא את הספר הזה, אבל בטוח שהוא הבין את המשפט הזה יותר טוב ממני, אישה בשלהי גיל שלושים. הוא בלע את הספרים של טולסטוי בשקיקה, לא פסח על אף אחד מהם. ואני, אני נהניתי להתבונן בו כשקרא אותם.
***
מיום ליום הצטברו אצלי הספרים ששמרתי לו, הספרניות דחקו בי שאתן לאנשים אחרים להשאיל אותם. הן הפסיקו לחכות לו. ידעו שהוא כבר לא יבוא.
בניגוד לאנה קרנינה הוא לא התאבד, הייתה בו תשוקה לחיים, אבל הם, הם צחקו עליו בפנים. הוא מת. המשורר לעתיד, הילד- נער עם המבט החודר, הגיבור של הסיפור.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
