פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 2185 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 13 שנים ו-4 חודשים סיפור קצר- בעקבות פיתוח ה Google Glass ממתינה לשם
בעיה שלא חשבו עליה:
התעוררתי בבוקר בדיוק בשעה הנכונה, מרגיש עירני להפליא. השעון המחובר לזרועי ידע לחשב בדיוק מתי מסתיים חלום לפי מדידות קצב הלב, וכך לזעזע את מוחי בעדינות למצב עירות באמצעות גלי קול בתדר נעים. כשהייתי ער לחלוטין, השעון הכריז בקול גברי רדיופוני (החלפתי אותו אתמול אחרי שנמאס לי מ"דיילת אמריקאית" ו"ליצן אומלל") שיש לי תשע וחצי דקות בדיוק לשטוף פנים ולהתלבש. הארון שלף מתוכו מגש נוסע כשניגשתי אליו, ועליו היו מונחים מכנס כהה וחולצה מכופתרת כחולה, שניהם מבהיקים ומגוהצים למשעי.
"כחול?" שאלתי מאוכזב מעט.
"אתה חיוור היום מהרגיל. החולצה הכחולה תתן לך צבע."
איכשהו כשזה נאמר בקול של גבר זה היה מעצבן מהרגיל. "תרשום תזכורת להוריד אפשרויות קוליות חדשות," סיננתי לכיוון השעון בזעף, מושך את החולצה בחוסר זהירות מהמדף.
"נרשם כתזכורת." השעון הודיע. "תיזהר לא לקמט את החולצה. יש לך היום-"
"דייט, אני יודע. עבור בבקשה למצב שקט עד שארכיב את המשקפיים."
לא הייתה תגובה, כמובן.
המשקפיים המדוברים לא היו בדיוק משקפי ראייה. לפחות לא ראייה במובן הפשוט של המילה. למען האמת, אני הייתי מהבודדים שלא נזקקו למספר כלשהו במשקפיים שלהם. (הסבר גנטי כלשהו לגבי היחלשות הראייה כביטוי לכרומוזום דומיננטי). המשקפיים היו עבורי הכל חוץ מזה. אף אחד לא יצא היום לרחוב בלעדיהם, זה היה מסוכן. הם היו כמעט בלתי מורגשות- זכוכית דקיקה וקלילה בעלת גימור מושלם שהורכבה על האף, מזכירה בצורתה את המשקפיים הפרימיטיביות ששמשו לראיה עד לפני כמה עשרות שנים, מלבד חלק נוסף מחומר אלסטי כלשהו שהתלבש על פנים האוזן כאוזניה מזערית. בצורה כזו, המחשב דמוי השעון ראה את מה שאני ראיתי, ויכול היה לדבר איתי ישירות. כשרציתי להגיב או לתת הוראות, היה די בתנועות שפתיים ללא קול. הוא פיענח את תנועות הלסת בקלות רבה.
הנהיגה הפכה לבטיחותית במהירויות גבוהות מאוד מאז שכולם החלו להרכיב את המשקפיים: הן היו מסונכרנות אחת עם השניה וידעו לחשב את הגבול שאסור לעבור. בנוסף, לעולם לא היה החשש שירדמו בנסיעה, או יאפשרו לנהג להיעשות ישנוני. גם הרמזורים נעשו מיותרים. הולכי הרגל חיכו שהקול באוזניה יבטיח להם שהם יכולים לחצות בביטחה. הקול גם נתן את ההוראות להגעה למקומות. הוא היה הג'י.פי.אס המושלם, הקרין במשקפיים תמונה של רחוב היעד, מפה תלת מימדית של המסלול, ושעות התחבורה הזמינה והרלוונטית.
במשקפיים מהסוג החדיש הייתה פונקציית ידע כללי. על המסך של המשקפיים הועלו פרטי מידע שקשורים למה שקרה מסביב, בהתחשב בתחומי העניין של הבעלים. לי למשל, כשיצאתי לרחוב והבטתי לכיוון פיסת השמים הקטנה שבין גורדי השחקים, קפצה הודעה קטנה בפינה הימנית של המשקפיים. מצמצתי כדי לסמן לה להיפתח, והוקרן לי סרטון קצר ומעניין על רמות האטמוספירה השונות. זה לא היה אחד מתחומי העניין שלי, אבל זה כן היה חומר שהייתי אמור לדעת בעל פה למבחן עוד יומיים.
"פנה ימינה," הקול באזני ציווה בדרמטיות עמוקה.
נאנחתי. "פחות רגש, בבקשה."
"בסולם רובוט-בכיין רגשני, מאחד עד עשר, בכמה אתה מעוניין?"
שקלתי את זה לרגע. "נסה שלוש וחצי."
"אתה עומד לפגוש את תומר שטרן בפנייה הבאה." הקול באוזני דיבר באיזון רגשי נעים לשמיעה.
"מושלם. רגע, מה? תומר? חשבתי שהוא נמצא בתל אביב. לא ראיתי אותו חודשים." צעדתי לפנייה הבאה בשמחה. תומר ואני למדנו שנים יחד ביסודי. ברגע שראיתי אותו מרחוק, קפצה הודעה נוספת על זגוגית המשקפיים, ההקרנה התלת-מימדי. גורמת לה להראות כתלויה באויר מעל ראשו של תומר. מצמצתי. ההודעה הכילה תמונה נעה של תומר, עוטה הבעה של התנצלות צבועה, ותחתיה טקסט קצר: "עסוק מאוד. לא יכול לעצור לדבר כרגע. מתנצל מעומק ליבי."
הדבר המנומס והמקובל היה לחלוף על פניו כאילו לא היה שם, על מנת שלא לגרום לו לרגשות אשמה על חוסר היחס המצופה. לא הרגשתי מנומס במיוחד. נעצתי בו מבט צולב ונעלב להחריד כשעבר לידי, בניסיון למשוך את תשומת ליבו: להוציא ממנו חיוך, או אפילו התנצלות אמיתית. ההבעה המושקעת שלי התבזבזה לחלוטין. תומר היה עסוק בלצפות במשהו בזגוגיות המהבהבות שלו, וכנראה גם ניהל שיחה עם מישהו בו זמנית, אולי עם המחשב.
"לשלוח לתומר את ההבעה שלך?" שאל באוזני קול מושלם. מושלם מדי.
מילאה אותי תחושת בחילה מוזרה. נדתי בראשי לשלילה. לא רציתי לומר "לא" בלי קול, זה הרגיש מטופש ומזוייף.
האוזנייה שלי החלה להשמיע בשקט קטע מרשים של כינורות מסרט שאהבתי. זו הייתה המוזיקה שנהגתי לשמוע כשלא היה לי מצב-רוח. השעון הארור קרא את זרימת הדם שהסגירה את התחושה שלי.
"מספיק," אמרתי בקול שקט. איש מחויט שחלף על פניי שלח אלי מבט מזלזל, מניח מן הסתם שיש לי מכשיר ברמה נמוכה, אם נאלצתי לדבר בקול. לא היה לי אכפת. המוזיקה הפסיקה בגימור עדין. רציתי לתלוש את האוזנייה. רציתי להרביץ למישהו. אסור היה לי להוריד את המשקפיים ברחוב, זה היה מסוכן, ואם הייתי מנסה להרביץ למישהו, סביר להניח שאני הייתי יוצא מוכה יותר.
"קח אותי לענת," אמרתי.
"היא לא מצפה לך עדיין, יש עוד שלוש שעות. יש לך עכשיו שיעור ביולוגיה-"
"אני יודע. תודיע לה שאני מקדים."
תוך שתי דקות חזרה תשובה: "ענת מוסרת שאם זה באמת חשוב לך, היא תפגוש אותך בקפה בקניון עוד חמש-עשרה דקות. למען הדיוק, עוד שבע עשרה דקות ועשרים שניות." ולפני שהספקתי לשאול את השאלה הדרושה, קיבלתי את ההוראה שרציתי, "תסתובב חזרה ותחצה את הרחוב."
הרגשתי מטופש להסתובב ולחזור, אף אחד לא עושה את זה. כולם יודעים בדיוק לאן הם הולכים כשהם יוצאים מהבית. הרגשתי מטופש גם שאני גורם לענת להפסיד שיעור בלי סיבה טובה, והתחושה הגרועה ביותר הייתה כשהיא נכנסה לקפה, התישבה מולי וציפתה לתשובות.
לרגע ישבתי נבוך, חסר אונים, ואז, הושטתי יד והסרתי את המשקפיים והאוזנייה. הרבה זמן לא ראיתי אדם אחר בצורה כזו. ללא הודעות תלויות מעל ראשו, ללא אורות מרצדים, ללא צלילים מלווים או עדכונים באוזנייה- פשוט להקדיש לאדם תשומת לב מוחלטת. כל כך בקלות נעשה מקובל למצמץ לפתיחת הודעה או חלון עדכונים תוך כדי שיחה.
ענת כמו הבינה, ללא צורך במילים, ללא טקסט מסביר או תמונה מזוייפת. היא חיקתה אותי והסירה את המשקפיים.
"יש לך עיניים יפות," אמרתי בשקט, מבחין לראשונה.
ענת חייכה.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 13 שנים ו-4 חודשים יפה מאוד evyaco
מעין התאמה וריכוך של "1984" לימינו. כלומר לעתידנו. כלומר לעתידנו בראיית ימינו. |מזיע|
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 13 שנים ו-4 חודשים תודה רבה ממתינה לשם
לא יצא לי לקרוא את הספר - אליו התכוונת, אני מניחה.
אני מנסה להעיר את תשומת הלב לנקודה חשובה שעלולה להשכח בלהט הקידמה והמיידיות- קשר אמיתי בין אנשים.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 13 שנים ו-4 חודשים בהחלט, וזה מובן ומועבר evyaco
-
לפני 13 שנים ו-4 חודשים מצוין ממתינה לשם (ל"ת)
-
-
-
-
לפני 13 שנים ו-4 חודשים מדהים! מגדת העתידות (ל"ת)
-
לפני 13 שנים ו-4 חודשים תודה ממתינה לשם (ל"ת)
-
-
לפני 13 שנים ו-4 חודשים וואו, מדהים. אנג'ל (ל"ת)
-
לפני 13 שנים ו-4 חודשים תודה לך ממתינה לשם (ל"ת)
-
-
לפני 13 שנים ו-4 חודשים אני מבינה את הבעיה עיני זאב
-
לפני 13 שנים ו-4 חודשים מצוין ממתינה לשם
-
-
