השואה דרך עיניו של תינוק / The Wolf
הדם זלג לאטו, טפטף בעדינות מחרידה,
טיפה, עוד טיפה,
מהגופה המרוטשת לא נותר סימן היכר,
רק דנ"א יוכל להראות אם אני - אני,
הדם זולג לאטו, מטפטף ברוך מפחיד,
דממה דקה השתררה,
ראיתי את הגופה,
שלי,
הזמן שחלף, מאז הלידה,
ועד יומי האחרון,
כמה חודשים רק חייתי,
לא ראיתי עולם,
לא ידעתי לומר,
רק לחשוב יכולתי,
במילים גבוהות - גבוהות,
בקשקשת תיארתי לי עולם ורוד,
בו אין שכול או כאב,
וכמה כאב היה בצעקה של אמא,
הנה היא פה לצידי,
רואה מה שאני רואה,
והמטורף במדים - מכוון לה נשק,
עוד רגע גם היא תצטרף אליי,
והמשוגע השני,
לוקח את גופתי,
זורק אותה לתוך כבשן בוער,
אני רואה את הדם נקרש במהירות,
עם גובה הלהבות,
אמא צעקה ובכתה,
והנה הירייה,
חדה ומהדהדת,
שתיקה רועמת,
היא כל כך רזה,
עכשיו אני יודע,
היא כל כך נוגה -
בכאבה ובאבלה עליי,
אפילו לא הספיקה להתאבל עליי,
הגופה מתעכלת לאטה באש השטן,
בבטן הכבשן,
מהגופה שלי,
אפילו אפר לא נותר,
אין זיכרון -
שחי כאן תינוק,
ומת בטרם עת,
עודי מביט,
ואני רואה את גופת אמי נזרקת -
לכבשן השטן,
ועודני רואה -
את המטורף עם המדים,
מחייך בשביעות רצון,
את המשוגע עם האקדח ביד,
אמי עומדת לצידי,
רואה את גופתה נאכלת באש,
עולה בלהבות,
עוד רגע קט,
לא יוותר ממנה יותר מעשן,
היא אוחזת בידי,
מספרת לי כמה היא אוהבת אותי,
וכמה היא מצטערת,
שלא יכלה להגן עליי -
יותר טוב,
היא בוכה עכשיו,
ולא בגלל הכלום שנותר,
היא בוכה דמעות שליש,
ואני בלחיצת יד,
נותן לה נחמה פרוטה,
אבי מתקרב,
מעכל את המראה,
אני רואה את התקווה -
מתנקזת מעיניו,
גופו מתרוקן,
עוד רגע יתעלף,
המשוגע מצביע עליו,
המטורף מגחך לעצמו,
ושואל,
בחיים נשרוף אותו?
גרמנית הם מדברים,
זרים לכאב,
זרים לערכים,
זרים לאנושיות,
הם לוקחים אותו,
זורקים אותו כסמרטוט,
לתוך כבשן השטן,
אין בו עוד כוח,
נעלם לו האון,
בצעקה מחרידה,
מלאה ביגון,
נשרף הוא,
נמס הוא -
בלהבות,
הנה נשמתו,
מביטה בגופתו,
וכך משפחה -
שלמה נספתה,
בהינד עפעף,
ואנחנו שלושתנו אוחזים יד ביד,
צועדים יחדיו במנהרה חשוכה,
רואים מה יהיה,
רואים שישה מיליון נרצחים בשואה,
הדמעות בעינינו,
ואנו רואים -
קרבננו לא לשווא,
כי קמה מדינה,
יהודית,
ישראל שמה,
ואנחנו ממשיכים לצעוד,
העתיד נפרש לפנינו,
ואנו בוכים על הרוגי מלחמות,
על נרצחים בפיגועי טרור,
אנחנו רואים תשעים שנים ארורות -
בהן העם שלנו סובל,
ואנו לא עומדים בכאב,
ובוכים בלי בושה,
וקול ענות חלושה,
מן בת קול זכה,
נשמעת ברחבי המנהרה -
"וזכרתי אותם ברית עולם",
אנחנו רואים אור לבן עכשיו,
לבן יותר מכל דבר אחר,
לבן בוהק,
לבן טהור,
חמימות של טוב מתפשטת בגוף,
הטוב קורא לנו לבוא אליו,
מאחורי שולחן שופטים,
על כס מלכות,
יושב לו אלוהים,
ידיו מחבקות אותנו,
הטוב שלו מנחם אותנו,
"אף את בריתי אזכור..."
מהדהדת בת הקול,
ואנחנו הולכים למקום שכולו טוב,
והנה כי כן,
מגיעים הפושעים,
בת הקול נשמעת בקול -
רעמים וברקים,
רעש נורא,
גדול ואיום,
ואני עם הוריי,
הגענו לעדן...
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
