כל לילה ולילה, הייתה מורן בת השש פותחת את חלון חדרה שבעליית הגג, ומשקיפה על השמיים השחורים שנפרשו לאורכים מדהימים, ועלייהם פזורים כוכבים.
באותו הלילה היא התבוננה לרגע בירח, כמה שהוא יפה וגדול ככה חשבה שהוא רוצה תשומת לב ולהיות במרכז הבמה, היא ידעה ביופיו וחשבה שביופי שכזה אין קומץ צניעות.
דבר לרגע הסיט את מבטה, נצנוץ קל, כוכב עדין שנמצא בשמיים, הוא נראה קטן יותר מחבריו, ואפילו יותר מכונס בעצמו.
מורן חייכה אל הכוכב אבל הכוכב הביישן לא נראה כאילו קלט אותו, בדמיונה, מורן ראתה אותו מביט בה בעיניים גדולות ותמימות, סקרניות אך חוששות, כאילו היה ילד כמוה.
מאז אותו הרגע, הכוכב הפך לחברה הטוב.
בכל לילה ולילה, הייתה נכנסת למיטה ומחכה שאמה תצא מהחדר, אחרי נשיקת לילה טוב וחיבוק חזק-חזק אמה הרפתה ממורן ויצאה מהחדר לאחר שכיבתה את המתג של האור.
לאחר שמורן שמעה את צעדייה של אמא במסדרון הולכים ונחלשים, מורן הייתה מסיטה מעלייה את השמיכה, ומבטה נדד בשמיים, מחפש אחר הכוכב שהסתתר שם, באותה פינה קבועה בשמיים, מבטה תפס בו עד שהשינה הכבידה על עינייה, אז היא לחשה לעבר הכוכב לחישה חלושה. "לילה טוב." ואז הייתה סוגרת את החלון, נשכבת במיטה, ומכסה את עצמה בשמיכה.
עברו שנתיים, מורן חגגה את יום הולדתה השמיני זמן לא רב לפני שהחליטה להיפטר מההרגל. "כוכבים ואנשים לא יכולים להיות חברים." כך אמרה אמה בטון נוקשה.
ובמשךכמה חודשים , מורן הלכה לישון מבלי להביט בכוכב ולאחל לו לילה טוב, ושינתה לא הפכה טרופה כפי שחשבה.
לאחר שנים מספר לאחר מכן, מורן הביטה בשמיים, סתם לשם שעשוע.
היא חיפשה בעינייה כוכב מוכר ולפתע נזכרה בכוכב שלה, היא חיפשה אותו במבטה בפינה הקבועה שלו, וכל מה שראתה היה ריק שחור ושומם.
דמעות עלו בעינייה של הילדה, שהפכה כבר לנערה צעירה.
היא ידעה שגם שנים לפני כן, גם הכוכב בכה, כמוה.
ועל לחייה זלגו הדמעות שחשבה על בכי, בכי של כוכב.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
