***
תמיד בצפירה, אני מחפש איזה מקום ציבורי לעמוד בו. לפחות איזה חלון להביט דרכו החוצה, ולנסות למצוא את הרגע החד פעמי הזה, בכל פעם מחדש, הרגע המושלם הזה, שהכול נעצר בו ובאותה עת ממשיך בדיוק באותה התנופה.
זה לא רק אני. נדמה שכולם רוצים להיות בחוץ, כביכול כדי להיראות, או לראות, אבל אולי בעצם מנסים ללכוד את הרגע המפרפר הזה, שבו אומרים לנו, היי, תעצרו רגע. עכשיו. תחשבו. תשימו לב. תתרכזו. זה כאילו כדי לחשוב על קרבנות השואה, או השישה מיליון, או העשרים וארבעה אלף, או על סבא, או הבן של השכנים שנהרג, או על למה אנחנו פה, או על מנגלה, או על החווה הסינית, או על אושוויץ-בירקנאו. אבל אני מגלה, בכל פעם מחדש, שהמחשבות האלה, הגדולות, מחזיקות מעמד אולי חמש שניות.
אני מתאמץ להיות עצוב, ובכוח לחשוב על המ"פ הגיבור ההוא שראיתי את החברה שלו בטלוויזיה, או על הכסא גלגלים שמתעופף מהמרפסת ב"הפסנתרן" או על הילד ההוא שמניף ידיים בכניעה עם ברט מושפל. כמעט מיד המחשבות האלה נדחפות החוצה על ידי דברים כל כך טריוויאליים, כמו הנהג ההוא שלא עוצר, מה, הוא לא שומע? ואיך הציפורים האלה ממשיכות לעוף, יא אללה. איך זה שלא הכול ממש נעצר, כמו בסרט קולנוע. הולד.
אז מגיע השלב השלישי. שבו, כמו בתהליך מדיטטיבי, המחשבות מתרוקנות מהראש ואני מתחיל להיות מודע לעצמי, הנה אני כאן, עומד, יש צפירה. יום הזיכרון. וכמו לפני המוות (על פי מקורות זרים) פלאשבקים מתחילים להבהב לי אל מול העיניים, המדבקות האלה מהיסודי של דם המכבים, או הפעם ההיא ששכבתי ביום השואה עם נערה שתקנית בת שמונה עשרה והרגשתי שובב ובוגדני, או הרוח הזאת, יש אנשים שלא מרגישים יותר את הרוח הזאת.
ותמיד תמיד אני חושב, בדיוק בשלב הזה, איפה הייתי בשנה שעברה כשהיתה צפירה, מה השתנה מאז, ואיפה אהייה בשנה הבאה. ואם בכלל אהייה קיים בשנה הבאה. ומתי יעמדו ויחשבו עליי במשך חמש השניות עד שנכנסות המחשבות הטריוויאליות.
כשנשארות עוד עשר שניות, אני חושב, רגע, לא היה צריך כבר להיגמר? ואז אזעקה אחת דועכת, ואז שנייה, ואז הנהג נכנס לרכב ומתחיל לנסוע.
הצלילים של העולם חוזרים להישמע. נגמר.
***
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
