אני ותולעת ניסנו לכתוב מלא סיפורים ולא הלך לנו. אבל יש עדיין התחלות. מי שרוצה מוזמן להמשיך אותן:)
1-
בוקר.
השמש זרחה דרך חלונות חדרה של קסם, בתם בת ה-13 של מר וגברת לוי ויצרה ריבוע אור, צהוב כמו חמאה על רצפת הלינוליאום המבריקה.
ריח החביתה הטעימה והקפה החם בשמו את האוויר.
קסם הקיצה משינתה, נשענה על הכרית, ובהתה באוויר.
כל מה שהיא ידעה היה לבהות.
2-
הרחוב היה שומם. השמש בערה בשעת צהריים זו, והחום פשט באוויר.
אישה גבוהה וחיוורת, מכוסה בכובע רחב שוליים, בעלת שער צהוב דק וצמיד חום בוהק שענדה על ידה עברה לרגע ברחוב. היא נעצרה בפינתו, והתיישבה לשולי עץ אלון גדול.
האישה התרווחה ושלפה מתוק תיקה עט גדול ונוצץ.
שלפה האישה גם מחברת גדולה והחלה לכתוב במרץ:
יום שישי, שעת צהריים, אולי שלוש או שלוש וחצי.
אני יושבת ליד עץ האלון שאני תמיד יושבת לידו ומחכה שתגיע.
אני מחכה כבר שנים. שנים שעוברות עלי בייסורים, בעצבות, בכעס בלתי מוסבר.
ואתה לא מגיע.
אתה הלכת, והשארת אותי לבד.
הו, אבטיח אהובי תחזור! (תתעלמו מהשורה האחרונה)
3-
ההרים הגבוהים נפרשו אל מול בבת עיניו, ותיקו החליק אט אט מכתפיו. כובע המצחייה שלבש נפל ארצה, וידיו נפרשו לצדדים. הוא הביט בהלם בנוף, אותו הנוף המוכר.
לא משנה כמה פעמים יראה אותו, בחיים לא יפסיק לאהוב את אותו הנוף.
הנוף של ההרים הגדולים והמושלגים והכפרים הקטנים שלמרגלות ההרים.
למעשה, הוא נולד שם, בכפר הקטן ביותר, שעכשיו נמצא בדיוק מולו, ריק, אף אחד לא גר בו.
הוא זכר את זה כאילו זה היה אתמול.
הייתה מלחמה. אין דרך יותר טובה לנסח את מה שקרה שם. הילידים המקומיים נלחמו בחדשים שהתיישבו באותו הכפר לפני שנים.
הוא אפילו לא זכר על מה נסובה אותה המלחמה.
הוא התקדם לעבר הכפר, לעבר המקום שהיה פעם. חורבות הכפר עמדו לפניו. הוא גישש את דרכו לשם, ידו מיששה את האפר על הארץ.
4-
השמיים היו תכולים וצלולים באותו היום, השמש זרחה והאירה את כל הנקרה בדרכה. דמות גדולה ומרובעת התקרבה אל פונדק קטן ששכן בקצה שכונת הפשע הידועה באזור.
הוא נכנס אל אותו פונדק, וידו הכתה בשולחן צר, שהחל מיד לרעוד.
"אני רוצה כסף." אמרה הדמות המרובעת וחייכה חיוך אכזרי.
שגיא תמיד פחד ממנה.
אני מקווה שזה עזר לכם ושתשתמשו בזה.
קרדיט לתולעת.(:
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
