האישה מהקפיטול נכנסה לחדרי.
פתאום היא לא נראתה לי מפחידה, אלא נחמדה וחייכנית.
שיערה התכול גלש על כתפיה וחיוך רחב נמרח על פיה.
היא הייתה צעירה, אולי בשנות השלושים לחייה...
"שלום חמודה, אני סנדרה." היא חייכה חיוך חם.
"מייבל." הצגתי את עצמי בחיוך, היא גרמה לי להרגיש בטוחה ומוגנת.
"וזה שון." היא הצביעה על המיועד ממחוזנו.
"היי שון." אמרתי.
"היי מייבל." הוא חייך.
לחצנו ידיים שוב.
"טוב, אחרי שכולנו מכירים אז.." אמרה האישה
"אז?" התעקשתי לדעת
"מוכנים לעזוב פה?" שאלה
"בטח" ענה שון, "כלומר אם מייבל מוכנה"
"אני מוכנה." קבעתי.
"יופי, אז כולנו מוכנים." אמרה סנדרה בחיוך.
"עכשיו נעלה לרכבת אל הקפיטול." היא הסבירה לנו.
כאילו שלא ידעתי. כאילו שלא ראיתי את המשחקים בשנים הקרובות. ידעתי מה הולך לקרות. ידעתי שאני אפסיד.
		
		
		
					הוסף תגובה | 
			
		
קישור ישיר להודעה