פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 194 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 13 שנים ו-6 חודשים ד"ר וולפגנג קורצוויל - חסיד אומות העולם. אברהם
ד"ר וולפגנג קורצוויל
חסיד אומות העולם
מנהיים, גרמניה 1937- 1923
שאון המכונות במפעל הענק - שהשתרע על שטח עצום באזור התעשייה של מנהיים - היה מחריש אוזניים. אלפי עובדים בסרבלי עבודה בצבעי-היכר שונים, עסקו בייצור נשק מסוגים רבים: טנקים, מכונות ירייה, פגזים לסוגיהם ואף כדורי רובים רימונים ואקדחים. מעטים האנשים שהיו לבושים בבגדים רגילים, שהיו שמורים לבעלי תפקידים מיוחדים כגון מנהלי מחלקות יצור ומהנדסים. אחד מהם היה ברנהרד קרוננברג ששימש כמהנדס וכימאי ראשי של אחת המחלקות.
"האדם השני שלבש בגדים "רגילים", היה איש הצבא, סא"ל וולפגנג קורצוויל. קורצוויל היה המתווך בין הצבא לבין עובדי המפעל שרובם היו אזרחים. בנוסף לתפקידו זה, פיקד באופן צבאי על החיילים שעבדו עם האזרחים למרות שדרגתם של חלק מהחיילים הייתה גבוהה משלו.
וולפגנג היה הממונה הישיר של המהנדס ברנהרד קרוננברג. ידידות רבה נקשרה בין השניים. הערכתו של קורצוויל הייתה רבה לאין ערוך. הוא ראה בברנהרד את "הגרמני הקלאסי", המקבל פקודה לייצר נשק כלשהו והופך את הנשק המתוכנן, לנשק טוב ויעיל יותר ממה שניתן היה להפיק ממנו. פרט נוסף ששבה את ליבו של קורצוויל, היא העובדה שמהגר יהודי מוכן לעזוב את מנעמי החיים ולבוא לעזרת גרמניה למרות היותו יהודי שאינו "חייב" למדינה יתר על המידה.
העבודה הצמודה והדיונים העניינים קרבו בין השניים, והתפתחה ביניהם ידידות אמיצה. קורצוויל לא שנא יהודים כדרך שעשו עתה רבים מתושבי גרמניה ואוסטריה. גם בבית הוריו לא נְכְּרָה משטמה כלפי היהודים. בבית הספר למד בכתה עם יהודים ואף התיידד עם אחדים, כשם שהתיידד עם חבריו הגרמנים. לפעמים לא הבין מדוע שונאים את היהודים. כאן, במפעל התחמושת, עבדו למעלה ממאה יהודים, חלקם מהנדסים ואחרים פועלים פשוטים. תמיד חשב שהעובדים היהודים מסורים יותר, ואיכות עבודתם משובחת לעילא ולעילא.
מדי פעם נשארו יחדיו במשרדו של קורצוויל, ולגמו כוסית "שנאפס'. לאחר ששתו מספר כוסיות, היה, קורצוויל פותח את סגור ליבו על תיעובו את המלחמות ועל הרג בני אדם בשל דברים פעוטים". נוהג היה לומר: "אני מקווה שכלי הנשק יישארו ללא שימוש". כך היה במשך מספר שנים. קידומו של קורצוויל התעכב מעט ונשתהה בדרגת רב-סרן קרוב לשבע שנים. במפלגה הנאצית חשבו שאינו "מלחמתי" כנדרש - כפי שעשו, בקנאות, יתר חברי המפלגה. יש וחשבו שהוא "לוקה" בחיבה יתירה ליהודים.
רק בעת ביקור של קצינים בכירים מהפיקוד העליון, במפעל הענק של תעשיית הנשק, הוענקה לו דרגת סגן אלוף כאות הערכה על תפוקת הנשק העצומה שיִיצר. ...........
כ"ז בניסן 1990 השעה 10,00
צפירת אזעקה, לזכר חללי השואה, הושמעה ברחבי המדינה. הכל עצר מלכת. נהגים יצאו מרכבם, והולכי הרגל עמדו על מקומם לשתי דקות התייחדות לזכר הנרצחים.
בביתם שברחוב "עמק רפאים", רבקה ובעלה, אברי גולדמן, סיימו את הכנותיהם לנסיעה למשכן הכנסת, אליו הוזמנו לטקס "לכל איש יש שם". הטקס, שכבר נהג ב"יד ושם" זה שנים רבות, הונהג עתה גם בכנסת זו השנה השנייה, ע"י יו"ר הכנסת דוב שילנסקי, שאף הוא ניצול שואה.
הרדיו השמיע שירים נוגים שנקטעו ל"מבזק החצי". הקריין הודיע: "אמש הלך לעולמו 'חסיד אומות העולם' הד"ר וולפגנג קורצוויל". הקריין הוסיף: "מר קורצוויל נודע בהצלת עשרות יהודים במהלך מלחמת העולם השנייה, בהחביאו אותם במרתף התעשייה הצבאית, בעיר מנהיים שבגרמניה". "בשנותיו האחרונות", הוסיף הקריין, "התגורר מר קורצוויל בירושלים".
ליבה של רבקה נחמץ בקרבה. זכרה את האיש הטוב שליווה אותם ברכבת לפריז. האיש שטרח למענם כה רבות כאשר אביה ברנהרד, נרצח. תמיד חשבה איך לגמול לו טובה. לא ידעה כלל כי התגורר בירושלים- כה סמוך למקום מגוריה.עתה אין הדברים בידיה. הרהוריה נקטעו באחת כאשר אברי אמר : "רבקה, אין זמן להרהורים. אנחנו נאחר לטקס!".
(מתוך הספר "ותבואי בעדי עדיים" מאת אברהם אוחנה)
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
