"אני שונאת את זה."
"את מה?
"את הכל."
"למה?"
"כי ככה, בסדר?!"
ככה נפתחת כל שיחה שלי ושל גלי בכל יום שני בכל פעם שאנחנו נפגשות בשעה 15:00.
"ככה זאת לא תשובה." אני מסבירה לה כל פעם מחדש.
"אוף, את נשמעת כמו אמא שלי." היא רוטנת.
"מה רע באמא שלך?" אני שואלת והיא מתחמקת מלענות על השאלה, מורחת כמה שיותר זמן.
מגרדת מאחורי האוזן, מסובבת את העגיל שלה, אוספת את שיערה לקוקו הדוק, מפרקת אותו וקולעת צמה בשערה.
"הכל רע באמא שלי." היא אומרת לבסוף.
"מה? ההתנהגות, המראה, החינוך? מה רע באמא שלך, גלי?" אני שואלת בנימה פסיכולוגית ביותר.
"היא לא מתנהגת כמו אמא, אבא שלי צריך לחנך אותה אבל גם הוא בעצמו לא משהו. היא תמיד לובשת את החולצות עם המחשוף הכי עמוק, את הנעליים עם העקב הכי גבוה, עם המכנסיים הכי קצרים. היא מתאפרת כל כך הרבה, כאילו מישהו נתן לה בוקס בעין והיא צריכה להסתיר את הסימן שנשאר, רק שאין שום סימן!"
אני מגחכת, אני כל כך אוהבת שהיא מדברת כמו פוליטיקאית.
"מישהו צריך ללמד אותה לשתוק!" היא מעלה את טון הדיבור שלה לחצי צעקה. "פעם, חברה של אח שלי, רוי, באה אלינו כי הדבירו להם את הבית אז היא נשארה אצלנו ואמא פשוט אמרה לה לא לדבר במונחים מתוחכמים לידי כי אני דיסלקטית. את קולטת מה היא עשתה?!" היא צורחת.
"כן גלי, אני קולטת. מה חברה של רוי אמרה על זה?" אני שואלת. השיחות עם גלי באמת מעניינות אותי.
"קוראים לה עדן והיא רק חייכה ואמרה שזה בסדר כי גם היא דיסלקטית." היא מספרת לי בחיוך קטן.
"אני רוצה לדבר איתך על השוני הזה." אני אומרת לה ומחכה שהיא תתחיל להתפרץ עליי.
"אני מבינה שזה קשה להיות מיוחד." אני אומרת לה.
הנה זה בא, הנה זה בא. ו...
"איך את מבינה שזה קשה להיות מיוחד?! את לא מיוחדת!" היא מתחילה לצרוח "לפעמים, אני פשוט רואה אותיות והם נראות כמו מרק אלף-בית, כל בוקר אני קמה בפחד שאני אצטרך לקרוא משהו בקול בכיתה! אני אפילו לא יכולה לכתוב את השם שלי! הג' מתהפכת, הל' עקומה והי' בכלל לא נמצאת על הדף שלי!" היא ממשיכה לצרוח, לוקחת הפסקה בשביל לנשום והשעון שלה מצפצף.
"נגמר לנו הזמן." היא אומרת, לוקחת את התיק שלה שמצוייר עליו ארנב אדום ויוצאת מהמשרד הקטן שלי.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
