פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 897 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 14 שנים ו-4 חודשים בן אדם ~דניאל~
"הזוג הבא בבקשה," אני קוראת בעייפות, לא מרימה את עיניי מעשרות המסמכים המקומטים השוכבים על שולחני. אני זורקת לפח עוד דף המייצג זוג שלא התקבל. גם הם לא מתאימים.
אני ממתינה מספר דקות, אך הדלת לא נפתחת ואל החדר לא נכנס שום זוג.
לבסוף כשסבלנותי פוקעת, אני מתרוממת באיטיות מהכסא שלי, ועושה את דרכי אל עבר הדלת החומה והכבדה הניצבת מולי. בדרכי אני מביטה ברפרוף על החדר שלי וקולטת בזווית עיניי מספר תמונות תלויות שלי על הקיר - שלי ושל אודי. אני מקווה שהמשרד הקטן והמחניק הזה לא ילחיץ את הזוגות.
בדיוק כשאני באה לפתוח את הדלת, היא נפתחת בתנופה וחושפת את הדמויות העומדות מאחוריה.
אני מבחינה באישה קטנה ונאה למראה, לובשת שמלה פרחונית וצמודה לגופה, נכנסת אל החדר בחשש. אני ממהרת להתיישב בכיסא שלי ולהתרווח, כשאני מבחינה בזוג גלגלים מתגלגלים באיטיות אל תוך משרדי.
אני ממצמצת ומשתדלת לכבוש את הבעת ההלם שנמרחת על פני.
"בבקשה כנסו." אני מעודדת אותם להיכנס בעודי מבחינה בפניו המהוססות של הדמות על כיסא הגלגלים שמדדה לעבר השולחן שלי. בהתחשב במצב, אני זאת שצריכה שיעודדו אותה להכניס אותם. איש נכה כרגע יושב במשרדי. האם אני חולמת? אלוהים...
"תודה," משיב לי קולה העבה והרם של האישה הקטנה והעדינה למראה, "אני מתנצלת על ההתעכבות, פשוט הייתה לנו בעיה למצוא את המקום – "
"אוי תחסכי את זה ממנה, התעכבנו בגלל שרונית נתקלה בבעיה כשניסתה לעלות אותי במדרגות ולהוביל אותי במעלה המסדרון. קורה." הוא קוטע את האישה בתנועת ביטול.
"גל, תפסיק. אתה רוצה שהיא תקבל עלינו רושם מוטעה ותחשוב שאנחנו בעייתים? הרי אנחנו רוצים להתקבל לסדרה הזאת... נכון? אז תעשה לי טובה, תן לי לדבר."
האיש שלמיטב הבנתי נקרא גל, מחייך חיוך מריר ומביט ברצפה. "קודם כל, אני בכלל לא רוצה להיות פה. את זאת שגררת אותי לפה, זוכרת?" הוא מתיז. "ושנית – אני לא מבין למה העובדה שאני נכה, צריכה להפריע להתקבלותנו לסדרה הזאת... אני אולי נכה, אבל אני לא חיה. אני בדיוק כמוך, בדיוק כמוה, בדיוק כמו כולם... אני בן אדם, למען השם... מתי נהפכת להיות כזאת? אני לא זוכר אותך ככה, רונית." הוא אומר בצער, ואני מסתכלת על הרונית הזאת ורואה איך כל מילה שהוא אומר נועצת לה מחט בלב ומשתקת אותה מכאב. "שכחת שאני בן אדם? אז מה אם אני נכה, זה אמור להפריע להתקבלות שלנו לסדרה? בגלל זה אני בעייתי? אני בן אדם בדיוק כמו כל אחד שיתקבל לסדרה, יש לי רגשות, כמו שלך יש. גם לי כואב, גם אני שונא, גם אני כועס, גם אני צוחק, גם אני מרגיש לפעמים מאושר כ"כ כאילו שהלב שלי עומד להתפוצץ עוד מעט מרוב שמחה... זה שאני נכה פיזית, לא אומר שאני נכה גם מוחית. תתפלאי רונית אני עדיין מסוגל לחשוב, לדמיין, לזכור... לזכור רונית... ואני זוכר הרבה. יותר מדי. לצערי הרב לי ולרונית יש את כל הקריטריונים שצריך כדי להתקבל לסדרה הזאת..." הוא מרים את ראשו ומסתכל עלי. אני מחזירה לו מבט, ורואה בעיניים שלו רק כאב. ים של כאב חסר סוף. "אנחנו זוג דפוק, הרסנו את כל מה שהיה לנו ואת כל מה שיהיה לנו. הכאבנו אחד לשני כ"כ, הייתה לנו אהבה כל כך גדולה ולא נותר ממנה זכר, רק שאריות של הרס... צלקות וכתמי דם, פצעים פתוחים שמדממים ולא מפסיקים להכאיב. רודפים אחרינו, ולא מניחים לנו. ולי נמאס לברוח מהם... אז אני כאן, עם כל הכעס והשנאה, אני כאן עומד לצד האישה הזאת והכל כואב לי. ולמרות הכל, אני רוצה לעשות שינוי... אני רוצה להתחיל משהו חדש, אני רוצה להתנקות מכל הכעסים ופשוט להתחיל חיים חדשים. אם את רוצה את יכולה לקבל אותנו, ואם לא אנחנו פשוט נצא מהדלת הזאת ולא נחזור אף פעם. זאת ההחלטה שלך."
אני מרגישה שהמילים נעתקו מפי. אני לא יודעת מה להגיד, אני בהלם.
"התקבלתם." אני אומרת את המילה שמסכמת את כל השיחה הזאת.
"בבקשה, תני לנו הזדמנות..." תורה של האישה לדבר, היא מעיפה בבחור הנכה מבט נוזף שכאילו אומר 'למה דיברת למה'. "אני באמת כבר לא יודעת מה לעשות, אני צריכה עזרה... אני מבטיחה לעשות מה שאתם אומרים, קבלו אותנו לתוכנית השתקמות הזאת. בבקשה – "
"התקבלתם." אני חוזרת שוב, בקול רם הפעם בתקווה שישמעו.
ובהפעם הזאת הם שומעים אותי, שומעים אותי טוב מספיק כדי לרעוד מרוב התרגשות.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
