פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 888 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 13 שנים ו-6 חודשים בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו "סיפור" לפסח. (חלק א,) אברהם
גירוש מהעיר
אביב - תש"ב
חג הפסח משמש ובא. רוב האנשים היו עסוקים. הבתים הבהיקו בניקיונם, כך גם החצרות והכניסות לבתים.
הרחובות המו אדם שהתרוצצו זה לכֹה וזה לכֹה, ממהרים להשלים את ההכנות לצרכי החג.
מי בהגעלת כלים, מי בקניות של הרגע האחרון. אחרים עסקו באפיית המצות לליל - הסדר.
גם בבית מלאכתו של אבי עמלו לילות כימים, ע"מ להשלים את תפירתם של בגדים, חליפות ושמלות שהוזמנו ללכבוד החג.
בין הערביים של ליל-הסדר, דומה שהכול עמד מלכת. גברים בחליפות הדורות ונשים ונערות בשמלות נאות, שבו מבית הכנסת ופסעו אל ביתם לעריכת "הסדר" וקריאת ההגדה. אולם היה זה שקט שלפני הסערה.
ברחובות העיר הופיעו מספר מכוניות-צבא, שעל גביהן היו מעין גרמופונים גדולים ומתוכם בקע קול קורא: "על כל היהודים תושבי וולפא, להתייצב מחר בשעה עשר בתחנת המשטרה הקרובה". הכרוז המשיך ופירט את שמות הרחובות מתוכם נקראו האנשים, וכך היה מונה: "בעלי מלאכה" "רבי עקיבא", התנאים", רש"י ועוד. כחמשה- עשר רחובות בסה"כ. מדי מספר דקות חזרה ונשנתה הקריאה, עד שלהפתעתי ידעתי את שמות הרחובות על-פה.
פניו של אבי הביעו דאגה רבה. כך גם פניהם של ראובן ויהודה, אֵחיו של אבי שהוזמנו, כמדי שנה, להשתתף אתנו לסעודת החג. "רוחל'ה", פנה אבא אל אמי ואמר: "את אשר יגורנו בא לנו, נראה שנגזרה הגזירה". החששות הרבים והדאגה הגדולה, העיבו על שמחת-החג.
במהירות רבה, שלא כדרכו, סיים אבי את קריאת ההגדה. כשהגיע לקטע "והיא שעמדה לנו ולאבותינו..שבכול דור ודור עומדים עלינו לכלותינו- והקב"ה מצילנו מידם", פרץ בבכי מר. בדוחק רב הצלחנו לסיים את ההגדה.
התקווה - "לשנה הבאה בירושלים הבנויה" - נראתה כחלומות באספמיא.
לאחר שעה קלה, נראו הורי מסתודדים בחדרם. כל שהצלחתי לשמוע היו דברי אבא:
"רוחל'ה! "כל מה שצריך זה 'בטחון בקב"ה' ".
בשעות הבוקר העירני אבי משנתי ואמר: "היום נתפלל בבית, נאכל דבר-מה, נמשיך לתחנת המשטרה ונראה מה ילד-יום". "רוחל'ה", המשיך אבי בפנותו אל אימי, " כדאי שניקח את המזוודות וגם מעט מצות". "על כל צרה שלא תבוא".
לאחר הארוחה נתבקשתי לסייע בנשיאת המזוודות בדרכנו אל עבר תחנת המשטרה.
"אבא", שאלתי את אבי. "מה הבהילות הזו ללכת. הרי היום הוא יום-טוב, ויש מלאכות אסורות כגון זו של טלטול חפצים, או של הוצאה מ"רשות לרשות" ? מדוע לא נדחה זאת למחר או ליום אחר?".
"ולואי, בני, שהדבר היה כֹה פשוט", ענה אבי. "אין הדברים בידנו כלל-וכלל. נצטווינו לעשות כן ע"י השלטונות, ו'דינא דמלכותא-דינא'". "כך או-כך צריך להזדרז ולהגיע לתחנת המשטרה", סיים אבי.
בחלקי נפלה הזכות לשאת את המזוודה הקטנה. מזוודת בעלי מלאכה", כך היה שמה, על שום תוכנה – אביזרים הקשורים למלאכתו של אבי, החייט.
בזה אחר-זה, כאילו נדברו ביניהם, נהרו מכול הרחובות אנשים נשים וטף. כל אחד וצרורו על שכמו או מזוודתו בידו. בגדי כולם היו "מקושטים" בסמל "מגן דוד" צהוב. רבים ממכרינו ושכננו נראו בין ההולכים. גם "פנים חדשות הגיעו לכאן". יום-טוב ראשון של פסח היה, דומה שנהפכו היוצרות. במקום יציאה לחירות - הליכה אל הבלתי נודע.
ליד תחנת המשטרה, צבאו מאות רבות של יהודים אשר המתינו למוצא פיהם של השלטונות. ידענו זה מכבר שיהודים רבים מגורשים ממולדתם, אך לא ידענו לְמָה הֲדְחִיפוּת. בצהרי היום הגיעו לרחבת המשטרה עשרות מכוניות משא, וכל האנשים נדרשו לעלות על המשאיות. איש לא ידע לאן פנינו מועדות.
תוך זמן קצר יצאנו לדרך, אל תוך העיר וחוּצָה. מדרימים, ומצפינים חליפות, מיטלטלים לכאן ולכאן, עד להתייצבותם של כלי- הרכב בנתיב ישר המוביל לצפון המדינה, כלי הרכב האטו את מהירותם, עד כדי עצירה מוחלטת בפתחו של מחנה גדול-מימדים. כל הנוסעים נצטוו לרדת מכלי הרכב.
"דרך ארוכה עשינו", אמר אבי, "מהלך חמש שעות ויותר", המשיך אבא, אשר מדי פעם העיף מבט בשעון-הזהב התחוב לו בכנף מעילו. אותו שעון מיוחד שקיבל מאימי לרגל נישואיהם.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 13 שנים ו-6 חודשים לא אקשור כתרים לראשך, מה עם זרים? שיווה (ל"ת)
-
לפני 13 שנים ו-6 חודשים זכרונך חד כתער אברהם (ל"ת)
-
לפני 13 שנים ו-6 חודשים חשבתי שהלכת להתפלל. הוספת חלק א', שיווה
דווקא היום אמרתי שהזכרון שלי לא משהו
זה משהו שאפשר למצוא בספריך?
ואם לא איכפת לך שאני אעשה מעין ראיון קטן, איך התחלת לכתוב על השואה?
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 13 שנים ו-6 חודשים הנה התשובה לשאלתך אברהם
הנה אֲנִי פוֹתֵחַ אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם וְהַעֳלֵיתִי
אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי, וְהֵבֵאתִּי אֶתְכֶם
אֶל אַדְמַת יִשְרָאֵל : ( יחזקאל ל"ז)
מבוא
עם יציאתי לגמלאות, לאחר עשרות שנים בשירות קבע ב צהל, נתתי אל לבי לעשות מעט לעצמי: השלמת השכלה פורמאלית, וגם, ובעיקר, לנסות להגשים חלום - כתיבת ספר או קונטרס בנושא "שואה וגבורה".
נושא השואה נגע (ו"פגע") בליבי כבר מתחילת שירותי ב צ.ה.ל. הביקורים, במסגרת סדרת- חינוך, ביד ושם, קבוץ לוחמי הגטאות ועוד, נחרתו עמוק בליבי, והשאירו בי את חותמם- ללא אפשרות להתנתק מהם אף בחיי היום-יום.
בכל שנה, בהגיע "יום הקדיש הכללי" ( י' טבת), או יום הזיכרון "לשואה ולגבורה", אני מרגיש דכדוך עז ואף נדודי שינה.
הזדמנות, יוצאת דופן, לקבל מבט מכלי ראשון - על השואה - נקרתה בדרכי, עת נתבקשתי להתנדב ( פעם או פעמיים בשבוע ) לסייע בטיפול בקשיש באחד הקיבוצים ליד מקום מגורי.
עתה, שזמני היה בידי, חשבתי שיש חשיבות רבה לנתינה לזולת.
הגעתי לבית הקשיש, יהודי חרדי, איש מרשים במיוחד שמגבלתו העיקרית - היותו קטוע רגל. לאחר היכרות ומילות נימוסים, הוסבר לי סוג העבודה ואופן הטיפול באיש.
יודע אני את שמו של האיש, אולם זה מכבר הלך לעולמו, ואיני יודע ממי לבקש רשות להזכירו בשמו האמיתי. כל קרוביו, (למעט בן דוד מדרגה שלישית), כך סיפר לי האיש, שלצורך הסיפור אקרא לו, מכאן ולהבא, ישראל, ניספו במחנות ההשמדה של הנאצים ימ"ש.
ישראל היה בקי מאין כמוהו בכל תחומי החכמה היהודית, וביתו היה מלא מקיר אל קיר בספרי שירה, ספרות יפה וכמובן ספרי קודש רבים.
בכל בוקר, לאחר השכמה, לפי זמנים שקבע לעצמו, ולאחר שסייעתי בידו "בנטילת ידיים שחרית" הובלתי אותו למקלחת חמה, שלאחריה, תפילת שחרית-וארוחת בוקר שהכנתי עבורו.
ישראל היה מעלעל בדואר שקיבל. לפעמים דיבר בטלפון עם שדרנית הרדיו שלי יחימוביץ, בתוכניתה "הכול דיבורים" וכן עם עמותת "עמך" לטיפול בנפגעי השואה.
אחר שנפנה מענייניו, היה קורא לי לשבת איתו ול"פטפט". זאת לדעת! לא היו אלו פטפוטי-הבל, אלא דברים בטוב טעם. פעם זה מדרש, ומשנהו סיפור על עברו.
לפעמים היו פותח בפני את סגור-לבו גם בנושא השואה.
לפעמים התכנס בעצמו ולא פצה את פיו שעות ארוכות.
באחד מימות השבוע נתבקשתי ע"י האחראית על הקשישים - שאינם עצמאיים - בקיבוץ, לבוא ולשהות עם ישראל למשך היום.. אמרתי לה שאני בתענית (י' בטבת) ויהיה לי קשה לטפל בישראל. היא ענתה לי שדווקא משום כך ישראל מעוניין בי ולא בעובד הזר, משום שאני יהודי "מבין עניין" וחשוב מאוד לישראל שדווקא אני אהיה עמו ביום מיוחד זה.
"מה מיוחד ביום זה? שאלתי, " הרי זה עוד אחד מארבעת הצומות?".
"איני יכולה להסביר בטלפון" אמרה. "תגיע לכאן (לקיבוץ). תדבר עם ישראל ואלי הוא ישכנע אותך להישאר".
שמחה גדולה נכרה בפני ישראל כאשר ראה אותי עולה בכֶבשׁ לביתו.
"אברהם" פנה אלי ישראל. "אתה יודע שמלבד שהיום הוא יום תענית, הוא גם "יום הקדיש הכללי".
אומנם ידעתי זאת, אך לא ייחסתי חשיבות או משמעות נוספת ליום הזה. (מלבד עצם התענית).
"אני מעוניין שתיקח אותי לבית הכנסת המרכזי של הקיבוץ". ( ישראל, מפאת מגבלתו, היה רתוק לכסא גלגלים).
הסעתי אותו לבית הכנסת, ששימש גם כבית-מדרש, שם ניתנו שיעורים על תחילת המצור בירושלים, ע"י נְבוּכַדְנֶאצַּר מלך בבל, ושיעורי תורה בנושאים רבים ומגוונים עד לשעת המנחה.
נשארנו בבית המדרש גם לאחר שסיימו את תפילת המנחה, והִמְתָּנוּ, תוך- כדי עיון בספרי לימוד, לתפילת ערבית, שלאחריה יסתיים הצום.
בסיום תפילת ערבית, ישראל לא מיהר במיוחד לחזור הביתה, כאילו לא היה כלל בתענית. הוא שקע בהרהורים במשך שעה ארוכה.
"לאחר זמן, הפר את שתיקתו ואמר לי: "אברהם, איני מתלונן על מר גורלי, אלא על גורל היהודים ועל גורל משפחתי". " על מה עלתה להם ככה?" שאל בינו לבין עצמו. "ביום זה" המשיך ואמר, "שהוא 'יום הקדיש הכללי', אני יושב כך כל שנה ומהרהר, ביני לבין עצמי, על התלאות שעברו עם ישראל בכל הדורות ובמיוחד בדור הזה".
"השואה" כך אמר, "החריבה את העולם הכללי, את העולם היהודי ואותי באופן פרטי". "משפחתי" המשיך ואמר, "נעלמה מן העולם בכבשן האש".
עוד סיפר, על "האוטובוסים הלבנים" שהוא - ישראל - היה בין נוסעיהם בשלהי מלחמת העולם השנייה.
ישראל היה ערירי ולא נשא אישה עד יום - מותו.
הספר שלפניכם - הינו מעט מזעיר ממה ששמעתי מפי ישראל .
כמובן שאין הדברים מובאים מילה במילה, אלא מהזיכרון.
השמות והמקומות שונו, אולם האירועים הם אמיתיים לחלוטין. לחלקים רבים, של הסיפורים, ישראל עצמו לא היה עד ראייה, אך שמע אותם ממקור ראשון ומהאנשים ש"חוו" את האירועים בעצמם.
את האירועים סיפר לי במקוטע - פעם על אירוע זה ופעם על אחר.
אחד מסיפוריו, היותר מרתקים, היה על יהודי העיר וולפא בכלל, ועל משפחת שניידער ובנם יוד'ל, בפרט.
הוא גולל בפני את כל אשר אירע למשפחה זו מרגע גירושם מעירם, ועד לסופם המר והנמהר במחנה ההשמדה.
ישראל הִרבה לספר את הסיפור הזה – במתכוון, או שלא במתכוון, ובכל פעם עלו דמעות בעיניו. נטיתי לחשוב שיש לו "נגיעה אישית", או קרבת משפחה. הוא לא טרח לפרט, ואני לא העזתי לשאול.
סיפוריו הרבים, על רצח הרג ואֲבְדַן בני עמנו, הם היסודות לרצוני- העז- לעסוק בנושא השואה.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
-
-
-
