סיפור מוזר ומעצבן שנכתב על ידי1 לא לרדת עלי! אני יודעת שהוא הוא לא משהו
**בוכה**
אם נשארתם עד כאן , תהנו:)
בבית הספר ריק, אני עוברת על יד הארונות הריקים ומחליקה את גב ידי מעליהם. אני לא מבינה בכלל למה אני באה לכאן, היום שבת.
פשוט אין לי מקום אחר להיות בו.
לפעמים אני חושבת שאני שייכת למקומות, שטוב לי. אבל אני רק מנסה להסתיר את האמת.
אף אחד לא יודע מה אני באמת.
ולמען האמת, גם אני לא.
אחרי הצהריים אני יוצאת עם חברות לסרט, מתהדרת במיטב לבושי. אמא קנתה לי אותו. אני לא אומרת אמא שלי, כי אני לא מרגישה שהיא שלי. היא לא של אף אחד.
גם אני לא הבת שלה. מבחינה ביולוגית, אני כן. אבל ממתי הביולוגיה קובעת את האמת?
ואם אין לי אבא, אז למה היא נחשבת לאמא?
אני לא תלמידה ותיקה כאן, הצטרפתי רק השנה. אבל כאן כל כך טוב לי, אני מרגישה שזה המקום שאני נועדתי להיות בו.
יש לי חברות, יש לי אפילו חבר, יש לי כל מה שאני רוצה.
אבל רק לכאורה.
אני צריכה אבא.
אני חיה בפחד תמידי, שמישהו יגלה, שמישהו ידע.
על מה שהייתי קודם.
על הימים שבהם הייתי עוברת בבית הספר הקודם שלי, וקריאות הלעג נשמעו מכל עבר. על כך שהייתי פוחדת לעבור במסדרונות, על כך שהייתי נשארת כל ההפסקות בכיתה.
אני זוכרת את עצמי, ילדה כחושה עם שיער שחור, משקפיים עבים שכיסו את כל פרצופה, אותה אחת שהלכה רק עם טרנינגים וחולצות רחבות.
מכיתה א' הייתי הילדה המוזרה, שאין לה אבא.
אחר כך הייתי סתם מוזרה.
אף אחד לא רצה לדבר איתי, אף אחד לא רצה להיות חבר שלי. כולם נגעלו ממני.
הייתי יושבת לבד בשולחן, כי אף אחד לא רצה לשבת לידי. הייתי קוראת ספר בהפסקות, כי אף אחד לא ניגש אלי.
אחר כך בא החרם.
אני לא יודעת מי התחיל אותו, וגם לא כל כך אכפת לי. אני רק יודעת שהוא היה.
אני רק יודעת שאני רוצה לשכוח אותו.
לא העבירו לי דפים בכיתה, נתקלו בי בכוונה במסדרונות והפילו לי את הספרים, היו ממשיכים הלאה בגיחוך קל.
הבנים היו מושכים לי בשיער, הבנות אף פעם לא היו מזמינות אותי למסיבות שלהן.
הן היו גונבות לי את הספרים, הם היו שמים לי אבנים ומקקים בתיק. הם היו עושים לי דברים שאני לא רוצה לזכור בכלל.
הייתי פוחדת, הייתי מושכת את הזמן בבקרים.
המרות ראו גם, והן לא עשו כלום. לפעמים חשבתי שבכלל לא איכפת להן.
היום אני מבינה שגם הן פחדו.
לאט לאט התבודדתי משאר העולם, התכנסתי בעולמי, הייתי לבד, יותר לבד ממה שאתם יכולים לדמיין.
כולם מסביבי חשבו שאני לא בסדר, שמשהו איתי לא תקין.
התחלתי גם לחשוב כך.
החרם נמשך ארבע שנים, ארבע שנים ארוכות, ארבע שנים שאם הייתי יכולה, הייתי שוכחת. מוחקת.
עד שאמא העבירה אותי בית ספר.
היא אמרה שהמצב לא יכול להמשך ככה, שהיא התיעצה עם פסיכולוג וזה מה שהוא אמר.
היא דאגה לי , היא עזרה לי.
אז למה היא לא יכלה לעשות את זה קודם?
העדשות החליפו את המשקפיים העבים, מותגים החליפו את החולצות הרחבות והטרנינגים, עמידה זקופה החליפה עמידה שפופה, חיוך החליף פרצוף חמוץ.
האושר החליף את העצב.
השתלבתי היטב בבית הספר החדש, היו לי הרבה חברות, כולם רצו להיות ידידים שלי.
השתניתי.
בילויים בקניונים ובים החליפו שעות על גם שעות בהן שהיתי בבית ולא היית עושה כלום.
הייתי שוכבת במיטה ובוהה, בלי שום מטרה.
ועכשיו אני תוהה אם החיים האלה מגיעים לי בכלל.
את דורי הכרתי בטיול השנתי, בים. החברות שלי הכירו לי אותו. הוא ישב עם ידידים שלו, והם צחקו מבדיחות שהוא סיפר.
התיישבנו, כל חבורת הבנות לידם, מחכות למוצא פיו.
לאט לאט החבורה התפזרה, ורק אני ודורי נשארנו.
רציתי לקרוא להן, למה הן משאירות אותי לבד? הן לא מבינות..?
דורי חייך אלי.
" שלום" הוא אמר.
"שלום" ניסיתי לדבר בביטחון, אך קולי רעד.
"איך קוראים לך?"
" הדס" עניתי.
"הדס, שם יפה".
"תודה".
השיחה התפתחה, למדתי להכיר אותו, הוא למד להכיר אותי. ובאותו הטיול, זכיתי לנשיקה הראשונה שלי.
אולי קצת מאוחר מידי.
הייתי בת 17.
החלל הריק שהיה בבטני התמלא בשפע פעילויות ובילויים. לא נחתי לרגע.
אבל הבא עדיין היה חסר.
הוא נהרג בתאונת דרכים, כשהייתי בת ארבע.
אני לא זוכרת אותו בכלל.
אבל אני צריכה אותו, איתי כאן.
אני עדיין מאושרת, אני עדיין שמחה, אבל אני יודעת שזה יגמר מתישהו.
אין באמת סודות בעולם.
כולם ידעו.
ואז, הם לא ירצו להיות איתי יותר.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
