רסיסים של זכרונות משתבצים כמו רסיסי זכוכית לא רצויים בקטעים מסוימים וברגעים מסוימים. הניסיונות למחוק, לחנך מחדש את הזיכרון או את האירוע עצמו, אינם מצליחים להסוות תמיד ובאופן מושלם את עצם היותו. יש רגעים שבהם זה פורץ, מתפרץ, מזכיר לך. אתה רוצה להגיד לעצמך שלא היית שם, שלא לקחת חלק בזה. שמדובר בתמונה חיצונית ולא פורטרייט עצמי. ואז מי שצייר בזמנו את התמונה, או אותך, מופיע פיזית רק בשביל להזכיר לך שהכל היה. שאין מדובר בסיוט, אלא מציאות. רסיסי הזכוכית ממשיכים להינעץ. אין להתנגד להם. ורק אז אולי הם יחזרו להיות רסיסי זכרונות בלבד.
