פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 399 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 13 שנים ו-8 חודשים מאחורי הסימנים אנג'ל
הים היה כל כך יפה מהנקודה ההיא, שבה צפתה בה, על גבעה מכוסה דשא ירקרק, היא הייתה עטופה במעיל רך ועדין, אך שמנע מחום גופה לפרוץ החוצה ולגרום לה לקפוא מקור.
הגלים הרוחשים היו כל כך כחולים, צלילם התנגן באוזנייה כמנגינה מהפנטת, סוחפת, מנגינה שאין לה סוף, ששום דבר לא יוכל לעצור, לעולם.
היא התיישבה על העשב, הרוח החלה לשחק בשיערה ברכות, הנערה נתנה לה לעשות זאת, לא היה לה דבר בשביל שתוכל להתנגד לרוח השובבה.
היא הרגישה את הקליפה האטומה סביבה מתפוררת, הנערה הרגישה את עינייה מתמלאות דמעות, היא לא יכלה לטבוע מבפנים, נהר הדמעות הציף אותה מבחוץ, היא שונאת לבכות, תחושת רחמים גדולה תמיד תוקפת את האחרים סביבה, היא לא מסוגלת, היא לא יכולה.
מה היא אמורה לעשות עכשיו? שוב תנדוד מעיר לעיר? שוב תחפש אחר סימן חיים דל שנותר בעולם השומם? היא לבד עכשיו, היא ידעה את זה. היא המשיכה להתהלך כמו מת מהלך אחר שביל לא סוף במקום שומם, ריק, ומת, מרוקן מכל סימן חיים כלשהו. עולם חלול היה פרוש לפנייה, רק שלה, הכל נעלם. האסון לא הותיר דבר אחריו, הוא לא הותיר שבריר חיים, חוץ ממנה, למה היא הייתה חייבת להיות מיוחדת? למה לא יכלה להגיע לעולם הבא? היקום שמר עלייה, הגורל שמר עלייה, כל ניסיון להתאחד עם העולם הבא היה כישלון ידוע מראש.
היא נזכרה באותו היום, ביום האסון הנורא, ברגעים שבהם איבדה כל אחד ואחד באיטיות. למה כל זה קרה בכלל? למה לא צייתה לרמזים שהגורל שלח לה? היא יכלה למנוע מותם של רבים, כה רבים היו האנשים שיכלה למנוע את מותם, ואפילו רבים יותר היו היצורים, היא הרגישה את הגרון צורב, והחלה לפרוץ בבכי, בכי חרישי, שקט, עדין. כמה רצתה זרועות מנחמות שילטפו אותה, שיכרכו סביבה. כמה רצתה לשמוע קול מרגיע, של אדם אהוב, שיאמר לה שהכל בסדר, שהיא לא צריכה לפחד, שהיא לא לבד, אבל זה יהיה שקר, אולי הדבר היחיד החיובי שקרה שם הוא שלא ישקרו לה עוד לעולם, אבל אין מי שישקר, וזאת אחת הבעיות שלה.
איך יכולות להתעורר כל כך הרבה בעיות שהיא כאן לבדה, בעולם שומם מאנשים?
זה כאילו היא חיה לעצמה בתוך סיוט מתמשך, מישהו רצה להטיל עלייה עונש, אבל למה?
אחותה מתה לנגד עינייה, אימה ואביה נעלמו עם כל השאר, מלחמת עולם שלישית שהגיעה לסופה באכזריות, הים היה הדבר היחיד שהכירה, הדבר היחיד שנראה כמו קודם.
המחשבים, הטלוויזיות, הטלפונים, המכשירים שבני האדם נעזרו בהם, נעלמו ללא היכר.
מה יש עוד? לאן היא יכולה לברוח כדי לחזור לחייה הקודמים?
בני האדם התחמקו מהעובדות ומ"צירופי המקרים" שבסוף לא היו כל כך צירופי מקרים. כולם ידעו שמלחמה נוספת לא יכלה לצוץ, אחרת דבר רע יקרה, אבל היו גורמים שסירבו להאמין, משכו את כולם למלחמה. מלחמה שבה אין ניצולים, מלחמה שבה אין מתים, כולם הפכו לחלל ריק, הגופות נעלמו, הותירו אחריהן עולם שומם ונטוש, ובו נערה אחת וטיפשה, שקיבלה רמזים שיכלו לעצור את ההרס הזה.
"אני זוכרת," מילמלה בקולה העדין והיפהפה. "אני זוכרת שהייתי מאושרת, חיי היו מאושרים, ואיבדתי הכל, וזאת הייתה באשמתי, הכל מגיע לי, אבל אני לא מבינה למה לכל השאר מגיע לסבול? למה להם ולא לי? אולי זה בגלל שהם נחים בשלווה בעולם הבא, ועלי נגזר לחיות חיים מלאים בדידות, חיי נצח שוממים, חיים שלא יוכלו להיגמר. זה העונש הכי אכזרי אי פעם, לחיות בעולם שומם מאנשים, ריק ועצוב כל כך..."
היא החלה להיזכר שוב, הבוקר שבו קיבלה את הסימן הראשון, היא ציחצחה שיניים כמו בכל יום, וכשירקה את המים המעורבבים עם משחת השיניים היא הביטה במראה, לפתע משחת השיניים החלה לעופף באוויר, היא ניגשה אל המראה וסימנה איזו צורה, זאת הייתה סכין, לאחר מכן פנתה אל האוויר, וסימנה קו מרחף של משחת שיניים ביני לבין הסכין, לאחר מכן הוסיפה קו מעוקל שהראה עליה, היא הבינה מה קרה, היא רצתה שתתאבד. היא צרחה בחוזקה, היא פחדה על חייה, היא לא תיתן לכוח המוזר לקחת אותם, היא לא רוצה. אמה נכנסה במהירות למקלחת,
"מה קרה?" שאלה בדאגה.
"אני, המשחה, המראה..." מילמלה בבלבול.
"המשחה שביד שלך?" שאלה אמה והצביעה על שפורפרת משחת השיניים המכווצת בידה.
היא הביטה לעבר ידייה מלאות המשחה, המראה המלאה באדים, והמשחה שהייתה באוויר קודם וצנחה על הרצפה, מה לעזאזל קורה שם? היא זרקה את השפורפרת בפחד על הרצפה, היא ראתה את אימה מתרחקת ממנה, היא רצה בעקבותייה. בהתקף כלשהו, האמא פשוט הפסיקה לנשום, התקף לב פקד אותה, היא נפלה מתה על אחת הספות שבסלון ביתם.
"אמא!" קראה בבהלה ורצה לעברה, היא חיבקה את הגופה המתה לשווא, היא דחפה את החזה מטה, היא ניסתה לצעוק, אך קולה פשוט נלקח ממנה ברגע שנלחמה על חייה של אמה, היא לא הייתה מסוגלת לקבל את זה שזהו סופה, ממש לא. אך הצטרכה לקבל את זה בכובד ראש, היא בכתה כל כך הרבה... הנערה התנערה שוב כשהדמעות הקטנטנות שירדו על לחייה הצטערו רק על אמה בלבד.
היא נזכרה הפעם בפעם השלישית שקיבלה את אחת האזהרות, היא ואחותה היו לבד בבית, אביהן היה בעבודה, הוא עבד קשה כפליים לאחר המוות של אמא שלהן.
"למה?" שאלה אחותה.
"למה מה?" שאלה הנערה.
"למה עשית את זה לאמא? למה הרגת אותה? היא לא עשתה לך דבר רע, אז למה?" שאלה אחותה בקול שבור כל כך, הקול הכי שבור ששמעה הנערה בכל ימי חייה.
"אני לא עשיתי כלום..." הנערה החלה לבכות חרישית.
"את כן!" קראה אחותה בקול לא מאמין. כשהנערה התקדמה לעבר אחותה, היא קמה והחלה ללכת אחורה, הנערה התעלמה מהסכין שהופיעה לפתע על הספה שעלייה ישבה, היא הוסיפה להתקדם לעבר אחותה. אחותה הלכה עוד ועוד אחורה, לפתע הנערה קפאה למשמע זכוכית מצנפצת, אחותה קפצה דרך החלון, היא נשמה לרווחה כשנזכרה שבייתם כולל שלושה קומות, וזאת רק הקומה השנייה, אחותה לא יכולה למות מה אם תיפול כמו שצריך.
כמו שחשבה הנערה, דבר לא קרה לאחותה, אולי היא שמעה רק עצם שנשברה ברגלה, אבל לפחות לא במקום חשוב יותר. היא הביטה לעבר אחותה והניחה את ידייה בעדינות על הזכוכית השבורה, לפתע, זכוכית גדולה החלה ליפול מטה.
"לא!" צעקה הנערה, אך זה היה יותר מידי מאוחר, הזכוכית פילחה את גבה של אחותה, שהייתה שלווה לכך שמותה מגיע. הנערה מיהרה לעבר אחותה היא ירדה במהירות במדרגות ורצה לעבר החצר, לעבר אחותה. היא רכנה לעבר אחותה הגוססת, היא הוציאה את הזכוכית מגבה של אחותה והצמידה בחוזקה בעזרת בד שתלשה מחולצתה אל גבה, כדי שהדם לא יוסיף לאזול, היא התחילה לבכות כשראתה שהדם החל לדלוף על אצבעותייה.
"זאת אשמתך, עוד כמה דם את מתכוונת לשפוך?" שאלה אחותה, שנייה לפני שנשימתה נעתקה והיא הפסיקה לנשום. צרחה אחת שלה זכורה לנערה כעוצמתית וכואבת, היא לא זוכרת עוד צרחות שלה, אבל ידעה שהיו עוד די הרבה.
הנערה נזכרה בפעם הרביעית שתקפו אותה הרמזים, היא הייתה בבית הקברות, אביה היה לצידה, שנייהם השפילו את ראשם, לידם הקבר שבה הייתה אחותה, היא שמה לב לרמז, אביה אמר לה שהקבר של אחותה זכה לכבוד גדול, הוא השלים את כל הקברים לצורת סכין, כמה מפתיע, מעולם לא ידעה כל כך הרבה זלזול בכבודם של האנשים המתים. לרגע היא הבחינה בדבר נוצץ לצד אביה, הנערה התכופפה כשהרגישה משהו, הוא חשבה שדבר נפל על הרצפה. משהו נוצץ נשלח לעבר אביה, ולפתע פילח את חזהו, זאת הייתה סכין, הפעם באופן ישיר, אביה נפל על הרצפה, היא חשבה שיש לה עוד הזדמנות להציל אותו, הסכין לא נכנסה כל כך עמוק לחזה שלו, היא לא פגעה בלב. אבל כל מחשבותייה נלמו כשהבינה שהדבר הנוצץ שראתה שוגר אל עורפו של אביה ושבר את מפרקתו בקלות, היא נחרדה למשמע הצליל, היא הביטה בעיניו החלולות והפקוחות מאימה של אביה, היא בכתה שוב ועטפה את גופתו הקרה בידייה.
"אני אוהבת אותך, אבא..." מילמלה, היא חשבה שצל של חיוך הופיע על שפתי הגופה, אך לא יכלה לדעת מעולם, מאז ומעולם נשארה עם חוסר הוודאות.
היא בכתה, היא ידעה זאת, והיא לא הפסיקה, היא זכרה איך כשאבייה מת היא הרגישה שהעולם מתחיל להתמוטט וזאת לא הייתה רק היא, גופתה של אביה נעלמה כלא הייתה, הפכה לרסיסים, רסיסים נוצצים ובהירים, היא לא יכלה להבחין באיזה צבע בדיוק, אולי בגלל שזה לא היה צבע שעינייה ראו אי פעם. היא חשה באדמה רועדת וניערה את הריסיסים מעלייה בעוד היא קמה, כמה חסרת לב הייתה במעשה הזה, גופו של אביה, זה מה שנשאר ממנו, וזה הכבוד האחרון שהיא מותירה לו? היא התכופפה לעבר הרסיסים, נשקה לאצבעה, והניחה אותה במרכז הרסיסים. לאחר מכן היא התיישרה, ניקתה את ידה מהרסיסים, כך שהם ינחתו בעדינות על האדמה, והחלה לרוץ, מישהו רדף אחרייה.
השאר היה מעורפל, היא זכרה קולות, היא זכרה צעדים של ריצה, היא זכרה את המראות המעורפלים, אבל הדבר היחיד שזכור לה בעיקרה היה דם, הרבה הרבה דם.
עוד דבר אחד זכור לה, היא זכרה שאחד מהחיילים אמר: "בואו! צריך לתפוס אותה! את המפתח!" היא לא ידעה למה התכוון אבל הבינה שהיא העיקר במלחמה הזאת, הסימנים לא היו סתם, הם היו בשביל שתתאבד ותמנע מלחמה, תמנע הרג של כל יצור חי, אבל הכל היה יותר מידי מסוכן, המלחמה הסתיימה בשיגורן של פצצות על המדינות שנשארו בהן אנשים, למה לא שיגרו פצצות לעבר מדינתה? זה היה בגלל שלא חשבו ששרדה, חשבו שהיא לא חיה עוד, שכבר מצאה את עצמה בעולם הבא.
"בואי." אמר לפתע קול יפהפה.
"מי אמר את זה?" שאלה בתימהון, קולה התנגן כמנגינה מרהיבה.
"אני אמרתי את זה, טיפשונת." הקול גיחך במתיקות, הנערה התענגה על קול של יצור אחר מלבדה.
"ואני אמורה עכשיו לדעת מי זאת אני?" למרות שהדמעות עדיין נזלו מעינייה, הנערה ניסתה להתבדח.
"זה לא משנה עכשיו, את צריכה ללכת." אמר הקול ברחמים.
"אבל חשבתי שזה העונש שלי." הנערה החלה להתעקש, היא פחדה מהמוות ומהכאב כעת.
יד שקופה הושטה לעברה, בה הייתה סכין משוננת וחדה במיוחד. "את לא תרגישי כאב, אני מבטיחה." אמרה בעלת הקול בקול שקשה לא לבטוח בו.
הנערה לקחה את הסכין באחת מידייה, הסכין שתהרוג אותה, האדם האחרון על פני כדור הארץ, היא בכל מקרה תמות מתיישהו, היא רק תזרז תהליך של שנות בדידות רבות.
היא סובבה את הלהב לכיוונה, וכעבור רגע מצאה את עצמה מפלחת את החזה של עצמה.
זה באמת לא כאב, הקול לא שיקר, הנערה עצמה את עינייה, גופה הדומם החל להיהפך לרסיסים כמו של אבייה, היא מצאה שלווה סוף סוף אחרי כל כך הרבה זמן שברחה.
נשמתה התאחדה עם משפחתה, היא הייתה מאושרת בסופו של דבר.
לפתע עינייה נפקחו, הכל היה רק חלום, היא שכבה במיטתה והביטה בסכין שניצבה מולה, על שידתה. היא לא היססה הפעם, לא ניסתה לברוח מגורלה, היא קמה ממיטתה, תפסה בסכין, וסובבה פעם נוספת את הלהב כיוונה, היא עשתה זאת פעם אחת, הפעם השנייה לא אמורה להיות יותר קשה, נכון? "נכון." אמר הקול המרגיע שהופיע בחלומה. הנערה פילחה שוב את החזה שלה, הפעם זה כאב, אבל לא כמו שתיארה לעצמה, הכאב התפוגג ברגע שראייתה הפכה מטושטשת, נשימתה מהירה, ופעימות הלב לאיטיות.
היא החלה לעצום את עינייה פעם נוספת, היא חייכה חיוך אחרון לפני שגופה הפך קר.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
