"ואתה אומר שמה שקרה שם לא נקרא להשיג לעצמך חברה?" גד מלמל באיטיות.
"בדיוק." גבריאל נשען לאחור על הקיר.
"אתה אידיוט?! אני חשבתי לרגע שאני כל כך גאה בך ואז שוב אכזבת אותי!" גד כמעט צרח.
"למה אתה אמור להיות גאה בי? אתה פשוט כל כך טיפש לפעמים." גבריאל החל לגחך.
"אני פשוט רציתי להיות בטוח שאתה לא מוגבל, אבל כנראה שטעיתי." גד הניח את ידו על מצחו באיטיות והסיט את שיערו בצורה דרמטית. "אני הייתי כל כך בטוח, אבל לא ידעתי איזו מפלצת-בודדה-שלא-מנצלת-הזדמנויות אתה! וגם..." גד המשיך לברבר אבל גבריאל לא התייחס אליו.
"עכשיו אתה גם לא שם עלי?! איזה מן חבר אתה?!" גד הוסיף לשמור על הטון ועל ארשת הפנים הדרמטיים.
"חבר שמנסה לשמור על השפיות שלו." גבריאל התחכם אליו.
"מאוד מצחיק." אמר גד בקול טיפשי ועשה לו פרצוף.
"אוקי, בוא רק לא נשמיט את הפרט שהוא היה כל כך קרוב לנשק אותה ואיכזב אותנו בנשיקה על המצח." אמר דביר. "אם אני אצטרך עצה בקשר לבנות, אני איעזר בגד."
"ילד חכם." גד התגאה בדביר.
"אתה ישנת איתה, איך אפשר להגדיר את היחסים ביניכם לא כיחסי חבר-חברה? לא אמורים להתקרב לאט ואז לעשות את הצעד הזה? אני פשוט לא מבין איך זה קרה." טאי דיבר בהגיוניות.
"יש משהו בדבריך, אבל זה היה רק כי דפי חיבקה אותי, מאז אני כבר לא יכלתי, היא בכתה, מה אני אמור לעשות במצב כזה?" גבריאל תקע את פרצופו האדיש בתוך מחברת ישנה, הוא ניסה לקרוא את העלילה מההתחלה כדי להישאב אלייה שוב:
"זה היה לילה קר מהרגיל, היא נזכרה שוב, לא היה לה כלום, כל דבר נלקח ממנה, אמא שלה, אבא שלה, הם נרצחו כנגד עינייה. שתי האחיות שלה, שתייהן נחטפו בידי המלך, היא הייתה בטוחה שהמלך פשוט סחב את שתייהן מעבר לחומה והרג אותן שם, אבל הכל השתנה באותו הלילה, הלילה שבו מצאה את עצמה עומדת לצד עץ, שבעצם גזעו החלול מוביל אל מנהרה סודית תת קרקעית.
"היא נכנסה אל תוך המנהרות והתחילה ללכת במשך שעות, כשהיא הלכה במנהרות חלפו להן השעות לאט יותר, תחושת הכבדות הציקה לריאותייה, אבל היא לא הייתה גרועה יותר מהאבק שנשמה בביתה, היא הרגישה שמשהו מצפה לה, היא לא יכלה לדעת מה בדיוק..."
גבריאל היה די גאה בכתב היד שלו, אבל הוא הופתע לראות שהנערה דומה לו, העבר היה משותף, חוץ מזה שאחיו היו עכשיו אחיות, העבר היה זהה.
גבריאל התאפק לא להתפקע מצחוק כשדמיין לעצמו את טאי ודביר לבושים בשמלות נפוחות ופניהם מכוסות איפור כבד וטיפשי, טאי לא נראה כל כך מאושר מזה, אבל דביר היה ממש עצבני, הפתעה גדולה.
# # #
"תזהרי, אני סמכתי על הילדים בקושי, הנער יהיה קשה יותר." מיקה מלמלה לעברה בשקט.
"מיקה... אני סימכת עליו, אני לא מסוגלת להסביר." דפי ניסתה לגונן על גבריאל.
"את תסמכי עליו כשהוא יעשה איתך דברים נגד האנושות? כשהוא כנראה יתעלל בך עד מותך ואז ירצח אותך?" מיקה מחתה מעלייה את מילותיה של דפי.
"העובדה שאמרת את המילה "כנראה" משנה הכל." דפי הייתה מעודדת קצת יותר.
"לא אמרתי כנראה." שיקרה מיקה.
"את אמרת כנראה, אל תשקרי." דפי לטשה בה זוג עיניים מתוקות, הן ריככו את מיקה, אבל כעבור רגע היא חזרה לעמדת החברה-הכי-טובה-שומרת-הראש. "אני לא יכולה לתת לך לעשות את זה! זאת התאבדות! את לא יכולה לחזור פעם נוספת מעבר למנהרות!"
"אני יכולה לעשות את זה!" קראה דפי בכעס.
"אבל הפעם אין לך סיבה." מיקה שילבה את ידייה זו בזו.
"יש לי." אמרה דפי.
"איזו סיבה בדיוק?" מיקה הביטה בה בכעס. דפי שתקה. "כל הסיפות שלך קשורות לאנשים הפראיים האלה, ובייחוד לנער הזה, איך אמרת שקוראים לו? גבריזבל?"
"גבריאל, תפסיקי להיות כזאת, לפעמים אני ממש שונאת אותך! וכן, הסיבות שלי באמת קשורות אליו, כי הוא האדם היפה היחיד שקיים בשבילי." דפי כמעט בכתה.
"יש לך פה אלפי אנשים יפים, אני יכולה להתערב איתך שיש פה בנים חתיכים פי אלף ממנו." מיקה הביטה בה בהתנשאות בפעם הראשונה.
"התכוונתי ליפה מבפנים, כל האנשים פה נפוחים מידי, או יותר מידי בטוחים בעצמם, בעעלי אגו בגודל של גורד שחקים, גבריאל הוא היחיד שלא כזה!" דפי שילבה גם כן את ידייה זו בזו.
"מה עם טופז? מה עם אחותך?" מיקה הזכירה לה סוף סוף ביומיים האלה את טופז! היא הייתה יותר מידי טרודה במחשבות כדי להיזכר בה! איך יכלה לשכוח את אחותה הקטנה והשברירית?
דפי רצה אל מחוץ לחדרה ומיהרה להגיע אל חדרה של טופז, היא פתחה את הדלת במהירות ושמחה שאחותה לבדה, היא שמחה שאין עוד מישהו שם, היא הייתה חייבת לדעת.
דפי התיישבה בכיסא שלצד מיטתה של אחותה, בה טופז שכבה, עינייה הנודדות הביטו בקיר ונותרו שם, היא לא יכלה לראות. אחותה נולדה עיוורת, וחולה במחלה נדירה. דפי נהגה לבקר את אחותה כל יום, לעודד אותה, לומר שהכל בסדר.
"מה קרה דפי?" שאלה טופז בקול מודאג כשדפי אחזה בידה. "למה לא הגעת אתמול?"
"אני חייבת לספר לך משהו, אבל את חייבת להישבע שלא תספרי.
"אני נשבעת." אמרה טופז בלי להניד עפעף.
דפי סיפרה לה הכל, מ-א' ועד ת', היא סיפרה לה מהרגע שבו אב של שתייהן חזר עם שני בנים מנסים להיאבק בו, ועד שמצאה את עצמה מתעוררת על מיטתה ומגלה להפתעתה שגבריאל נעלם.
טופז הקשיבה בשקט ושאלה שאלה מפעם לפעם, כשנופר סיימה לדבר היא הנהנה בראשה. "אז אבא מת..." היא בכתה, אבל לא מעצב.
"כן..." דפי הסיטה את הפוני מפנייה של אחותה.
"תלכי לגבריאל, אני צריכה שתביאי לכאן את דביר, הוא בטח ירגל אחרי אח שלו, אז זאת לא תהיה בעיה כל כך גדולה." זאת הייתה הפעם הראשונה שטופז נתנה לדפי פקודות, אבל היא הבינה שזה משהו חשוב.
דפי השמיעה צליל שמשמעו שהיא הסכימה ונפרדה מאחותה.
# # #
"תפסיק לעקוב אחרי!" צעק גבריאל בכעס.
"לא רוצה." דביר משך בכתפיו עוד השניים הגיעו לכיוון העץ שהוביל אל המנהרות.
גבריאל רצה לדבר עם דפי, להבהיר שמה שקרה בלילה לא היה קשור לכלום, ושזה היה בגלל שהיא בכתה, זה הכל.
"הי." נשמע קול.
"דפי?" שאל גבריאל "מה את עושה כאן?"
----------------------------------------
מה אתם אומרים???
תודה למייטי, עמיתוש המלאכית וכיפה כחולה שניסו לשכנע אותי להזדרז.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
