למה הרגיש כך? משהו מיוחד מחכה לו, משהו מוכר, אבל גם משהו חדש.
גבריאל התהלך בתוך מנהרה תת קרקעית, האבק מסביב והלכלוך לא הפריעו לו אפילו מעט, הוא הרגיש שליבו מתחיל להאיץ ושנשימתו נעתקת, הוא הרגיש כאב בחזה כאילו ליבו נעקר מחזהו. התחושות שלו ניסו לגלות לו משהו, לדרבן אותו להמשיך, הוא הרגיש איכשהו שהיה קרוב יותר ליציאה מאשר לכניסה. דבר חשוב עמד לקרות כל רגע! הוא הרגיש את זה יותר ויותר.
# # #
"אני אלך." אמר רוי, הוא הביט בתחרותיות לעבר דפי.
"אין שום סיכוי!" קראה דפי לעברו, היא התיישבה על הבאר לצד מיקה, שמלתה הלבנה כבר הוכתמה והפכה לגוון חום מעט.
"רוי, תיתן לה לעשות את זה." הצדיקה מיקה את חברתה הפעם.
"אבא שלי הוא האחד שלכד אותם, המעט שאני יכולה לעשות זה ללוות אותם אל המקום אליו הם שייכים." דפי הוסיפה להתנגד אל הרעיון שרוי יהיה זה שילווה את התאומים אל הצד השני.
"אז אני אבוא איתך!" קרא רוי.
"זה לא בא בחשבון, אני רק אסכן אותך, אני ביתו של המלך, הם מכירים אותו טוב מספיק, אם יראו אותי שם הם לבטח יתקפו אותי, הם שונאים את המלך ואת כל מי שקשור אליו." אמרה דפי בשלווה. מיקה נפרדה ממנה בחיבוק מנחם ודואג, אבל רוי רק נפרד ממנה כשמבטו מלא גועל ורתיעה.
דפי קפצה לתוך הבאר בעקבות התאומים, היא מצאה את עצמה מתחילה להשתעל מכמות האבק, התאומים לא נפגעו, הם היו במשך שנה שלמה בסביבה מגעילה בעלת אוויר לא נקי ועם הרבה אבק בכל פינה.
"בהצלחתה!" שמעה את קריאתה של מיקה.
דפי, טאי, ודביר החלו ללכת, בלי לדעת אם יצליחו לצאת מהמנהרות בחיים.
# # #
גבריאל הרגיש איך חזהו מתמלא אבק, זה קרה לו בכל יום, זה לא הזיק לו, אבל הוא החל להשתעל, הוא היה חייב לשתות, גרונו החל לצרוב כל כך עד שהחל להרגיש טעם של דם, הוא בלע שוב ושוב את רוקו בתקווה למצוא מקור מים קרוב כלשהו, אבל איפה יוכל למצוא מקור מים מתחת לאדמה? יש רק מעיינות תת קרקעיים, ובאלה בטח שלא, הם לבטח היו מזוהמים לגמרי. גבריאל לא היה מוכן לפגוע בעצמו בשביל לשתות מים, הוא יכול להסתדר עד שיגיע לצד השני ויציל את עצמו.
הוא ידע שהוא היה די אבוד כשמדברים על מקום סגור, הוא תמיד אהב להיות בחוץ, אבל הוא לא אהב את היום, הוא אהב את הלילה, בגלל זה נהג להסתגר כל היום ולצאת בלילה, הוא שייך ללילה, הלילה שייך לו. הוא אהב את הלילה יותר מכל.
לפתע, גבריאל החל לשמוע קולות, הוא התקדם לעברם, והופתע למראה עינייו.
# # #
השלושה המשיכו ללכת, היה רק שקט מסביב, הוא היה מפחיד יותר מידי אם לא היו צועדים ועושים מעט קולות, הם לא שמו לב לשום דבר עד שיכלו לראות דמות כלשהי בצללי המערה, התאומים אימצו את ראייתם.
"גבריאל!" קרא דביר והחל לרוץ לעבר אחיו.
דפי הביטה בטאי שנמצא לידה, ולאחר מכן הביטה בדניאל שהתקדם לעבר דביר וחיבק אותו בחום.
"למה אתה לא הולך אליו?" שאלה את טאי והתכופפה לעברו.
"רק רציתי לומר תודה, אם לא היית מגיעה, אנחנו לא היינו כאן, תודה דפי." אמר טאי וחיבק אותה, דפי כמעט בכתה, טאי הזכיר לה אדם חשוב בחייה. טאי נפרד ממנה כעבור מספר רגעים.
"בהצלחה." איחלה לו כשרץ אל אחיו.
-------------------------------------------
מה דעתכם???
אני אשמח לתגובות:)
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
