פורומים » הוצאה לאור
כיצד מוציאים ספר לאור, במה מתמחה כל הוצאה, מיהם בעלי התפקידים ומה אפשר לצפות התנאי ההתקשרות עם ההוצאות.
כתיבת הודעה חדשה בפורום הוצאה לאור
» נצפה 1085 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 13 שנים ו-7 חודשים מאמר שכתבה עורכת הספר "זיקוקי די-נור בעלטה" סיגלית ורדי על הספר gilc
מאמר שכתבה עורכת הספר "זיקוקי די-נור בעלטה" סיגלית ורדי על הספר ובעיקר איך היא חוותה אותו. זה הזמן לתת לה קרדיט ענק על ההשקעה, הסבלנות, המסירות והמקצועיות.
https://sites.google.com/site/zikdenor/orechet
אני מניח שספרים רבים נכתבו ויכתבו על היחסים בין הכותב לבין העורכת אני רק יכול להעיד שהתפקיד של סיגלית היה מאוד משמעותי עבור הספר וגם עבורי. זה אחד הדברים הנפלאים שכותבים ומוציאים ספרים לאור, פוגשים אנשים מיוחדים שלא היית נפגש איתם בדרך אחרת.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 13 שנים ו-7 חודשים אני לא מצליחה לראות את הכתבה ענת
-
לפני 13 שנים ו-7 חודשים נסיון נוסף - מאמר שכתבה עורכת הספר "זיקוקי די-נור בעלטה" gilc
כן, כנראה הסתבכתי מעט עם הטכנולוגיה )-: ... נסיון נוסף:
הגות השואה ככלי טיפולי בספר "זיקוקי די-נור בעלטה" / סיגלית ורדי
ברצוני לשתף אתכם בחוויית קריאה יוצאת דופן שהייתה לי לאחרונה, אמנם היה זה במסגרת עבודתי כעורכת, אך בהחלט אני חשה שאני מחוברת אל הספר יותר משחשבתי שאהיה. וזאת התודה הקטנה שלי לגיל על ספר מרתק, על כתיבה בעלת מעוף יצירתי לא רגיל, על חיבור שאינו צפוי בין הגות השואה לבין כלים טיפוליים. קשה אפילו להעלות את המילה "שואה" על השפתיים, מבלי שהלב נחרד. ובכל זאת, המנוף האישי שנתן גיל כהן, מחבר הספר "זיקוקי די-נור בעלטה", אשר יצא לאחרונה לאור במסגרת החממה הספרותית של סטימצקי, לנושא השואה ולהגותה בפרט הוא לא רגיל, מיוחד ויוצא דופן. איזו מילה שתבחרו.
בספר, שני סיפורי חניכה של אבנר ושל ערן. שניהם עוברים מסע מרתק, שני סיפורי החניכה, זה של אבנר שזורה בתוך סיפורו של ערן. בעלילה ראשית, נע ערן במעגלים בחיפוש אחר דמות אב, בין מציאות לדמיון, ובעלילה המשנית, זו של אבנר, כותב אבנר במחברת את הגיגיו בהשראת כתוביו של ק. צטניק, ודרכם מחפש את דרכו כמטפל. על שני הגיבורים מרחפת כל העת רוחו של ק. צטניק, שזועקת מתוך הכתובים. בדרך חתחתים שעוברות שלוש הדמויות בחייהן, קמה ועולה זעקה. הזעקות משלימות זו את זו, הדמויות מכפילות זו את זעקתה של זו. שואפות כל העת להתאחד לכדי זעקה שהולכת וגוברת, הזעקה לחיים.
ערן, הגיבור הראשי, נסחף אחר גיבורים אחרים, אחר אבות רוחניים שמבקשים לזכור, שדורשים ומכריחים, אבות שאותם הוא מוצא לגמרי במקרה, מתוך רצון חזק לשכוח את חייו הוא. ערן מבקש אב, אב חדש, כדי לבנות מחדש. להעצים ולחיות, לא למות. עוד לא... לא עכשיו. באופן מפתיע, הוא עתיד למצוא אותו במחברת שאותה כתב אבנר קאהן, מדריך הטאי צ'י. "קראתי לזה מחברת," אומר ערן בנימה כמעט מתנצלת, "כי אפילו בידע הספרותי המועט שלי, הבנתי שמי שכתב אותה פשוט לא מבין דבר וחצי דבר בכתיבה. המחברת הייתה כרוכה בספירלה זולה ונמנתה עם מספר מצומצם של עותקים שהפיק המחבר, אבנר קאהן."
הספר מתעורר לחיים לסרט בעל שני עלילות מרכזיות, תמונה רודפת תמונה, סערה רודפת סערה, האפקט הרגשי הוא מעבר למילים, הוא הולך ומתגבר, הוא כה חזק שהוא מאיים לפלח את הלב. אבנר כותב במחברת, שעתידה להפוך את עולמו של ערן ולקרוע אותו לגזרים, אך גם עתידה לבנותו מחדש: "התחלתי לכתוב את המחברת המונחת פה לפניכם כמו שיוצאים למסע ארוך, שיודעים מהי נקודת ההתחלה שלו, אך נקודת הסיום שלו איננה ברורה. כי בעצם החיים של כולנו הם מסע שכזה, והוודאות שיש לכולנו היא ברובה אשליה המתנפצת אל מול המציאות. הפעם, חזרתי לכתבים של ק. צטניק כמטפל. כמי שטיפל בנפגעי "הלם קרב", אני מנסה להתבונן בק. צטניק כמטופל ולבחון את מורשתו בצורה רחבה יותר, ניסיתי במחברת לחשוף צדדים תראפויטים במורשת, כאלו שיהיו זמינים גם לכם בתוך החיים שלכם."
הוא גם כותב: "קשה לגעת בחומרים של ק. צטניק בלי להיכנס לאובססיה. אובססיה היא אש. ק. צטניק בוער. כל פרק בוער, כל שורה בוערת. ק. צטניק בער מבפנים, כי אושוויץ בערה ואושוויץ בוערת בתוכו. אושוויץ נוצרה בשנאה אובססיבית ובטירוף מוחלט, על ידי עם שהיה שרוי במצעד איוולת של אובססיה. אם רוצים לגעת בחומרים הללו מבלי להיכוות, חייבים לבוא מתוך דיסציפלינה ולהחזיק בדיסציפלינה. לדוגמה, אפשר להשוות בין כתבי ק. צטניק לבין מקור היסטורי, כי אז עובדים באמצעות תיווך. במקרה כזה, תגן עליכם הדיסציפלינה מהאש – אבל גם דרכה עלולים אתם להיכוות."
אבנר רומז בכך, שהוא נמצא במגע חשוף עם כתבי ק. צטניק, הוא מודע לכך שהוא עתיד להיכוות מהאש, אבל התשוקה לחיים אינה מרפה ממנו, והוא שוקע בכתבים כבתוך חלום ומזמין את הקוראים לחוות את התהליך ביחד עמו, אבל מזהירם מן האש של הכתובים. ואמנם עוד באמצע הכתיבה במחברת, משתבשת דעתו של אבנר, ונדמה שדבריו הולכים ושוקעים למקום שממנו הם לא יעלו יותר.
"זיקוקי די-נור בעלטה" הוא ספר שנקרא בבת אחת, למרות שהתהליך שעובר הגיבור, ערן, הוא ממושך הרבה יותר.
החיפוש אחר נקודות אור בחיים בתור העלטה המתמשכת בחייו של ערן, הופך לחיפוש נקודות אור בחושך הנצחי של השואה. למרבה ההפתעה מדובר בתהליך של הירגעות, של מדיטציה, והוא עטוף בסערת נפש עצומה, ברצון להיאחז בתעצומות החיים, במשהו שישאיר אותו כאן, וכך הוא מתחיל את סיפורו:
"שום דבר משמעותי במהלך חיי, לא הכין אותי לעובדה שבגיל שלושים וחמש אשכב בחדר נעול, חשוך ומנותק מן העולם, לבוש בבגדים מקוריים של אסיר באושוויץ, כשהעיסוק המרכזי שלי במשך ימים הוא עיון בלתי פוסק במחברת אשר נכתבה, בסערת נפש, על הסופר שאיננו סופר, ק. צטניק. על הדרגש הקשה בחדר, בבית נטוש שייעדתי לכך, חיי עוברים על פניי, דמיונות, חוויות, זכרונות, מערפלים את מוחי, ואני שקוע כבתוך חלום, במצב מדיטטיבי עמוק, ללא אפשרות לשתות או לאכול, כשמולי מונחת המחברת שזעקתה מהדהדת לתוכי."
הדמויות בסיפורו של ערן, שנובעים כולם מתוך זכרונותיו והזיותיו מהדהדות אבהות, ואבהות חסרה גם ביחסיהן של הנשים בסיפור עם אביהן. האבות בספר הן דמויות ממציאות חייו הקרובה של ערן, אך הן רחוקות מלהיות דמויות סמכותיות עבורו, כגון הבוס של ערן, חנוך, אב חומרי, שאבהותו החומרית הולכת ומתפוררת במהלך הסיפור, עמיקם, אביה של ורד שמדבר סחור סחור ואינו מגיע אף פעם לנקודה העיקרית, מתפקד כדמות מזויפת, כדמות אב חורגת שערן מבקש להתרחק ממנה, ואביה של נעמה שדומה במשהו לאביה של ורד, גם הוא מבקש לסדר לילדתו את החיים, פוגע ביחסים שנרקמו עם נעמה.
במכתבה לערן כותבת נעמה, המאהבת, על השבר הגדול, על חיפוש זהות ועל דרך שאבדה ונועצת את הסיבה בשני הגברים. נעמה עוזבת אותו בגלל אביה. יש תהליך שערן עובר שבו הוא חווה את עזיבת האבות הקודמים, תחילה אביה של ורד שלא מצליח להיכנס ללבו של ערן, מאוחר יותר אביה של נעמה עוזב את הסיפור יחד עם המאהבת, וגם האב החומרי, האב שאליו היו נשואות עיניו של ערן בהערצה, הולכות ומתחוררות, עד שעיניו שרויות בעלטה גמורה, תחילה בחדר החשוך שייעד למטרת מדיטציה ומאוחר יותר בבידוד שגוזר על עצמו ערן באשפוז ולבסוף בחשיפתו של חנוך כאב כוזב ששקוע בעולמו הרבה יותר מבסובב אותו.
המעגלים הפנימיים הם אבנר ורוחו של ק. צטניק שמרחפת מעל כל הספר, שמקרבים אותו אל עצמו, הם פחות רהוטים ויותר מדברים את שפת הנפש. לבסוף, נחשף משבר האב הגדול, מות רבין, והאב הביולוגי שחסר בכל אותה עת לאורך כל הסיפור, ומדגיש את החיפוש הבלתי נלאה של ערן אחר דמות אב. ההכרה בדמות אביו החסרה בסופו של הספר, מביאה לכך שערן נשבר, סכרי הדמעות נפרצים, הוא מתקרב אל ורד, אל בתו ומפצח את קוד השבר שלתחושתו גרם לו לכל ייסוריו, מותו של רבין, מות המוסריות במדינה שבה המוסר מתפורר, הוא מבין כי העלטה שהשתלטה על חייו היא כמשל ליחסיו הבלתי פתורים עם אביו שלו שהיעדרו מודגש ביתר שאת לאורך הסיפור.
יש מוטיב חוזר של אבות ובנות בסיפור, ורד ואביה, נעמה ואביה, ק. צטניק ואחותו, ויותר מאוחר בתו, ערן ובתו. דמויות נשים שמהדהדות הן גם סבתו ואמו שהן מחברות אותו אל השואה של ק. צטניק ביתר תוקף.
גם לדמויות הנשיות בסיפור יש הד ותוקף לדמות אב חסרה או אילמת שאינה מדריכה ומכוונת אלא מאכילה בכפית של זהב, ועוטפת אותן בצלופן ורוד של סוכריה, כאות לחיים מזויפים ויחסים שאינם שלמים.
ערן כותב את הסיפור שלו ממקום מיוסר, ובכל פעם שהוא כמעט כבה, אורם של מדריכיו תלוי לו ממעל, ורק צריך לקטוף את האור, להכניס אותו פנימה אל הבטן.
הגוף מתמלא עוצמה ונקודות האור כמו נקודות חשמל. כמו טיפול הנזע החשמלי שעובר הגיבור, שמשכיח סופית את כל מה שהיה, את זכרון תלאות החיים. האור שנכנס אליו פנימה, הוא סוג של הארה
של משמעות שנגלית בכל הדרה, כשמנתקים את כל מה שהפעיל אותנו עד כה והיה חולה ולא אמיתי.
השלווה שהולכת ומתפשטת בגיבור, מרגע השוק החשמלי שהוא עובר, זיכרון חדש, תכנות מחדש של מה שצריך להרגיש כדי לחוות את החיים בכל העצמה שלהם.
זיכרון השואה בהשראת ק. צטניק, מכבה כליל את כל תבניות החשיבה הקודמות, חייו של ערן נכנסים למעין קוסמוס חדש, בריאה חדשה. מנותקת מכל מה שידע ערן עד כה.
יחיאל דינור, הוא האיש האמיתי מאחורי ק. קצטניק. אותו יחיאל שאינו יכול להתמודד עם הרוע בהתגלמותו והופך לקורבן חסר ישע במשפט אייכמן. יחיאל מתמוטט ולא מסוגל להמשיך במשפט, כשהוא מתעמת כיחיאל דינור אל מול אייכמן.
הדמות שאליה הוא נופל היא ק. צטניק אותה דמות בדויה שרקם במוחו הקודח והיא זו שמשאירה אותו בחיים. זה הרעיון שאותו שואב ערן במסע הייסורים אחר הגאולה שלו. הוא נתלה באבות הרוחניים, ומתמוטט אל תוך החוויה של ק. צטניק, זכרונו נמחק, והוויה חדשה נולדת בדומה לק. צטניק, הרי הוא יחיאל דינור. ערן מחבר אותי כקוראת בכל הוויתי להוויתו של ערן, אנו כקוראים מבקשים לנסות להרים את גופו הכבד שעומד להתמוטט בכל רגע ורגע, שמחפש אחיזה, שמחפש חיים אחרים להישען עליהם. ולבסוף, האם אכן ערן מוצא את המזור לנפשו בדומה לק. צטניק?
לסיום, רציתי לציין שהמוטיבציה של הספר היא לעזור ולרפא את הדמויות בסיפור, כך שהכתיבה מתגלה לכשעצמה ככלי טיפולי ממדרגה ראשונה. בעצם כל הדמויות עוברות תהליך של ריפוי והבראה או לחילופין עוזרות לערן להתקדם לעבר החלמתו:
בדרך זו, אבנר מבקש להתחקות אחר כתביו של ק. צטניק ואינו מקבל תשובות לשאלות, תהליך שערן עתיד לסיים במדיטציה ובחוויה של הארה, ורד מתרככת כלפי ערן ומצבו ומוכנה להישיר מבט אל החיים, דקלה, הדמות היותר אניגמטית בסיפור, שיחסיה אל הגברים בחייה כאוב ומלא עצב, דקלה נמצאת בתפר שבין המציאות לדמיון, האם הייתה או לא הייתה? מה משמעותה בסיפור? דקלה כנראה נמצאת בראשו של ערן ומביאה אותו להחלמה דרך המחברת שהיא נותנת בידיו.
מצד לא צפוי, נחשף למלוא אורכו אותו הפער בין הכמיהה של המטפל להבריא את מטופליו לבין העלטה המאפשרת במקרה הטוב, החלמה חלקית.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 13 שנים ו-7 חודשים איזה השקעה! ענת
קודם כל נפלא שיש עורכת כזאת שמתחברת ואוהבת את הספר כל כך.
שנית, כל הכבוד לה על ההשקעה במאמר וגם על הסקרנות שהיא מעוררת לקרא את הספר.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 13 שנים ו-7 חודשים אכן, היא מאוד מיוחדת ומוכשרת. gilc (ל"ת)
-
-
-
-
