תעתוע מתקתק התגנב ברמייה
אל ראשו של המשקיף הרחק מהאוניה
יבשה מבורכת, התאווה לזעוק
לרגליו הדואבות מרגוע ומזור.
תחת הנטל איבדו צורתן
כשהספינה טולטלה על ידי ים הארגמן
כשהביט מטה הבחין כי לא נותר
מרגליו האדירות והחזקות אף דבר-
זאת מלבד צמד גדמים אדומים.
הצבע העז, הנוזל בפרצים.
"רב חובל!" הוא שאג לעבר התחתית
אך הספינה הייתה נטושה, ערירית.
הגלים שברו מרכולתם על הצד הצפוני
בעוד הספינה השיבה בריקוד חושני.
כשהרים את עיניו לעבר החוף
הוא הבין את הבדייה לה התאווה עד בלי סוף
אדמותם של גדמיו, כך יגיד מאוחר
קושרת עצמה בכאבי הנסתר,
אולי אחרים ימצאו את דרכם בלב ים
אך בשבילו רק נשאר
שקר וכזב.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה