פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 547 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 13 שנים ו-9 חודשים ... לואיזה מונטון
פעם ראשונה שאני מפרסמת כאן את אחד מהסיפורים שלי. בדרך כלל אני לא כותבת סיפורים מהסוג הזה, אז אני מקווה לקבל תגובות חיוביות:
"זהירות!!" צעקה האישה מאחוריי. זכוכית עפה באוויר. עשן. אש בכל מקום. צרחות של ילדים מסביבי. עמדתי שם, והייתי המום. מה אני עושה? לאן אני אמור ללכת? איך זה התחיל? איך זה יסתיים?.
"אל תעמוד שם סתם, תעזור לו !!!" צעקה האישה שמאחוריי פעם נוספת. לבסוף הבנתי שהיא מדברת אליי. מולי היה ילד קטן, בערך בן 5, קפוא עד מוות כמוני. הוא בהה בטרור שמולו ולא זז. הפך לפסל. ניערתי את עצמי והתחלתי לרוץ לעברו. אבן ענקית, שחורה ומהירה כטיל עברה ביני לבין הילד. הריח שלה היה חזק. ריח של פחם ועשן, מעורבבים זה בזה עד שיצרו ריח חדש משל עצמם. האבן פגעה בקרקע שמשמאלי. נוצר חור גדול וגופות של אנשים היו מוטלים סביבה בבלאגן גדול, מדממים ומפרפרים למותם. הבגדים של כולם היו קרועים ומלוכלכים, כולל שלי. מה אני עושה פה? שאלתי את עצמי שוב. איך הגעתי לכאן? למה כולם מתים מסביבי?.
תפסתי את הילד ביד אחת והחזקתי בו כאילו הייתה חבילה מהדואר. רצתי כמה שיותר, מנסה למצוא מקום בטוח. אסור לי לוותר עכשיו. אסור לי להכנע למאמץ. המשכתי לרוץ, עוקף גופות של גברים, נשים, תינוקות וילדים. קפצתי מעל גופה של אמא האוחזת בתינוקה, שגופו היה מכוסה בדמו ובדמה של אימו. לידם עמד גבר, צועק וזועק לשמיים למה זה קורה לו, ושיהרוג גם אותו. התעלמתי והמשכתי לרוץ. נשמעה ירייה. הסתובבתי במהירות וקבוצה גדולה של אנשים שמטפחת מכסה את פניהם רצו לעברנו. האנשים שעדיין לא מתו עזבו את יקיריהם ונסו על חייהם. לכמה שניות קפאתי ובהיתי במחזה הנורא, שהילד הקטן בידי. לפתע הילד התחיל לצרוח ולבעוט בגופי, מה שהוציא אותי מהקיפאון וגרם לי להתחיל לרוץ יחד עם כולם. אנשים נרצחו משני צדדי, היריות חילחלו לגופם אחד אחרי השני. כאילו היינו איילות ביער ומאחורינו ציידים, האנשים מכוסי הפנים רדפו אחרינו. רצתי כל כך מהר עד שהרגשתי שהרגליים שלי עומדות לעזוב את הגוף שלי ולהתמוטט. הכרחתי את עצמי להחזיק מעמד. הגעתי לפנייה, ובלי מחשבה פניתי ימינה. הקבוצה שמאחורי התחלקה לשני קבוצות והתפצלה לכיוונים שונים. הייתי חייב להתגונן, להסתתר, לברוח למקום בטוח- לעשות משהו, הכול בשביל לגרום לי להפסיק לרוץ. עמדתי ליפול, ידעתי את זה. אבל בכל מקרה המשכתי לרוץ. הרגשתי בגיהינום, ושם באמת הייתי. גיהינום של יריות, אנשים זרים שמתים ודם שנשפך מכל הכיוונים. הילד המשיך לצרוח. עוד יריה נשמעה, הפעם היא פגעה באישה שמאחוריי. האישה הזאת היא האישה שצעקה לעברי להציל את חיי הילד. ידעתי את זה לפי הצרחה שלה, רק את הקול שלה זיהיתי. קול עוצמתי, רועש. אם הייתי מכיר אותה יותר טוב אולי הוא היה אפילו מעצבן. התעצבתי על האישה הזאת, שאפילו לא הכרתי. התעצבתי על כל הגופות שהיו שם, חלקן עם עיניים פקוחות, מביטות בי כאילו אני הוא זה שהרג אותן. הסתכלתי קדימה, והשמיים היו שחורים. לא שחורים כמו הלילה, שחורים מעשן. ממלחמה. הילד התחיל לבכות. הוא בכה וצרח והאדים כולו. הוא בעט וצעק והתפתל סביב זרועי, מנסה להשתחרר. "תפסיק לבכות! תפסיק!" צעקתי עליו בחזרה. הוא לא הקשיב לי. הוא בעט בי בין הצלעות ונפל על האדמה. נעצרתי כדי להרים אותו, ומעליי שמעתי קולות של טעינת אקדחים, מכוונים לעברי. מסביבי היו 5 אנשים מכוסי פנים, מחזיקים אקדחים גדולים ולבושים בגדי צבא. היה שם סמל של מדינה שאני לא הכרתי. גבותיהם של כולם היו עבות במיוחד ושיערם היה קצוץ, כמעט ומגולח לגמרי. "קום!" צעק איש מאחורי. הוא דיבר עברית, והיה לו קצת מבטא, שאף פעם לא שמעתי. חייל אחד לחש משהו לחייל שמימינו. האיש שמאחורי, כנראה המפקד שלהם, צעק משהו בשפה שלא הבנתי. החיילים השתתקו ובעיניהם ראיתי פחד, שהתחלף לדריכות. הם הפנו את מבטם אליי, מחכים שאני יקום. תפסתי בידו של הילד וקמתי לאט ובשקט. מרחוק שמעתי יריות וצרחות של הקבוצה השנייה. בידי השנייה קירבתי את הילד הקטן אליי ושמתי את ידי על פיו. הילד לא הוציא הגה מרוב פחד. הרגשתי את דמעותיו חומקות מבין אצבעותיי. חיבקתי אותו, שגבו צמוד לחזהי. הסתובבנו בשקט לצד של המפקד, שפניו היו מכוסות במטפחת בצבע שונה משל השאר, מסמלת את מעמדו היותר גבוה מבין החיילים. הבטתי לו בעיניים, לא מפנה את מבטי. הוא הביט בי בחזרה, בליגלוג. הוא צעק משהו לשאר החיילים. החיילים הרימו את האקדחים וכיוונו אותם לכיווני ולכיוון הילד. אני והילד, שנינו פחדנו. הילד הקטן שמע את קול הטעינה של האקדח וניסה להמלט מאחיזתי, חשב שהוא יוכל לדחוף את החיילים ולברוח. אחזתי בו חזק יותר, שלא יברח. הוא ניסה להתנגד, אבל לא הצליח. לבסוף הוא הפסיק לנסות, חיפש את ידי ולחץ אותה כל כך חזק, עד שהיא נהפכה לכחולה. החיילים ראו שאנחנו מחזיקים ידיים וצחקו. המפקד שלהם צעק עליהם והם השתתקו. ולפני שאפילו חשבתי על לתכנן לוותר, לסגור את עיני ולחכות למוות, המפקד התחיל לצעוק בעברית : "אחד... שתיים...."
יש למישהו רעיון לשם? אשמח לתגובות.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 13 שנים ו-9 חודשים יפה! מגדת העתידות
-
לפני 13 שנים ו-9 חודשים :) SEIRO
בתור פעם ראשונה כתבת סיפור מהסוג הזה. זה יצא ממש טוב.
אני אישת אהבתי ואשמח לקרא את לקרא עוד סיפורים שלך :)
שיהיה המון בהצלחה במהשך.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
-
