"לפי מה שהבנתי, אני סוג של... מלאך?" שאלתי בתימהון, אך הזקן הינהן בשלווה על כך שסוף סוף הבנתי למה התכוון, לאחר שעה ארוכה של הסברים.
הוא חייב לצחוק עלי. פניתי לעבר קורל בהבעת מצוקה אבל היא לא יכלה להציל אותי הפעם, משהו בעינייה הרגיע אותי, נתן לי לנשום עמוק ולהרגיש שהשלווה לצידי.
"קורל, תשמרי על הילד, הוא זקוק לך." אמר הזקן, אני חשבתי שראיתי אותו מחייך לעבר קורל, אבל התעלמתי מזה. הזקן קם מהכיסא ועזב את החדר.
קורל הביטה בי במבט נבוך, אני יכול להבטיח למי-שזה-לא-יהיה שקורא את המילים האלה, שהיא לא הייתה הנבוכה היחידה בחדר.
לרגע נלחצתי, העברתי שוב את ידי על הכיס שלי כדי להיות בטוח שהרסיס שם, הכנסתי את היד לכיס כדי להיות בטוח. נגעתי ברסיס, מגעו הקריר והעדין הרגיע אותי.
הבטתי בקורל, היא נראתה יפהפייה, כמו שציינתי קודם.
היא פתחה את פיה כדי לדבר, אך לאחר מכן מאסה מדיבור, היא הייתה קצת נבוכה. התאכזבתי שלא יכולתי לשמוע את קולה שוב, את קולה מצלצל והעדין.
לאחר מכן התמקדתי בדבר אחר, כל עוד נגעה בי הכאב נעלם כלא היה, כל עוד נגעה בי, הניחה את ידה על ידי, הרגשתי שליו. כל עוד לא נגעה בי, הרגשתי כאב עצום שכנראה נגרם ממתקפת המונסטר.
"למה הצלת אותי?" שאלתי, אולי היה דבר שיכולתי לתת לה בתמורה.
"אני הצלתי אותך בגלל המונסטר, היה לו דבר שחיפשתי. אם לא היה לו את זה, לא הייתי מצילה אותך." אמרה.
נאנחתי בעצב, אבל לפחות היא לא שיקרה לי.
לפתע נאנקתי, ואנקת הכאב נשמעה באוזנייה של קורל, נראה שהיא לא התחרטה על כך שהצילה אותי כי לא נפרדה ממני אפילו מעט, לא הבנתי למה.
היא הביטה בי במבט מלא רגשות אשם. הרמתי את ידי שיכלה לזוז על מנת ללטף את שיערה, הסטתי אותו מעינייה, נפעמתי למגעו הרך, הוא היה רך יותר מכל בד שהכרתי בעולם. ניחוח ורדים היה באוויר עוד לפני שהזקן נעלם, באותו הרגע הבנתי שהוא עלה מגופה של קורל, ריח מתוק ונעים.
הרחתי את האוויר בעונג, אך לאחר מכן, כשקורל עזבה את ידי פלטתי זעקת כאב, הרגשתי שמשהו שורף אותי מבפנים. קורל הביטה בי במבט מבועת ותפסה את ידי שוב, היא נראתה כמהרהרת במשהו, והתקרבה אלי, מקרבת את פנייה אל פניי.
עיני נפערו כששפתייה נגעו בשפתי.
---------------------------------------
מה אתם אומרים???
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
