הגפיים הכו שורשים על דרך העפר
עמוקות הן אמרו, לגילוי נשכחות
האצבעות תרו ביעף בין ביצורי החולות
אחר מה הן תרות, מחפשות-וחופרות
בקרקע הבוצית, הלא מתכופפת.
הגוש האדום הפועם, מקים רעשים
כקטרו של רכבת, מעלה ניצוצות ועשן
ככלי תקול היוצא מן המניין,
מכה הוא בתופו הדואב במעמקים של הים האדום-
תוחב את טבלית הקדושה אל פיו
על מנת לסתמו.
הצמרת ריקה כעת,
היא כבר חלולה
חבלים-חבלים של שרכי ענפים,
דקיקים, לבנים, שחורים, זהובים
עצרו נשימתם ללא ניע.
שני האגמים קפאו על צירם,
שולחים מבט מת אל החושך.
תרדמת מלכים, כך קוראים לעניין
תנומתם של הותיקים,
אלו הרשאים להניח את עולם
בצדה המוצל של הדרך.
עולל, נזר אדמה ואבק
לא זכאי למנוחתו על שפתה של הדרך
עליו נאסר להוריד משאו מגבו
מוטל עליו ללכת,
עד כי גופו יהפוך לאבק
ולאוצרן של התולעים-
ורק כך תבוא שלוות עולמים.
אין נורא מקנאה במתים-
אך לעיתים-
מתאווים גוזלים-
לנוח עימם
לנצחי נצחים.
מורבידי משהו,
אבל לפחות יצאתי מזה מחוזק.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
