את תחילת הספר צלחתי בקושי רב, וכמעט ויתרתי עליו. אחרי שצלחתי בערך עשרים עמודים לא קלים, התחלתי לקפל 'אוזני חמור' כמו עמי ותמי שפיזרו פרורי לחם, כדי למצוא את דרכם חזרה הביתה. כך סימנתי לעצמי עמודים עם משפטים בניסוחים שובי לב. אבל מהר מאוד הבנתי שאם אמשיך לקפל, מרוב עצים לא אמצא את היער. הפסקתי לקפל, והחלטתי פשוט להאט את קצב הקריאה, ולאפשר להם לחלחל פנימה ולהתמזג עם הוויתי שלי.
