בסוף שדרה בקצה העיר
ספסל בודד ממתין
עליו כל יום זקן יושב
קורא כותב ומספר
"לפני שנים רבות אין ספור
כאן על הספסל הישן הבודד
מול פני הים והשקיעה
ישבו זוג ילדים קטנים
אח ואחות יתומים
נשבע האח לאחותו הקטנה
נגדל ועליך תמיד אשמור
הקטנה בעיניי אחיה הביטה והאמינה"
חלפו שנים ושקיעות רבות
הים גליו החוף מכים
הספסל הזדקן בשנים
תוהה לשלום הילדים
חורפים עברו והוא מתבלה
עדין לעצמו שואל תוהה
קיץ אחד הכל השתנה
זוג מבוגרים עליו התישב
חשב הספסל בצביטה לעצמו
אמנם הזדקנתי והתבלתי
אך עדין לא פורקתי
האח והאחות אל הים הביטו
נזכרה האחות שבו האמינה
מבט אוהב בו הרעיפה
האח ישב באהבתה חש
רכן למצחה ונישקה כאח
סיים הזקן סיפורו
ונרדם על ספסלו
אביזד 12/1/2011
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה