פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 318 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 13 שנים ו-9 חודשים מכתב (וגם שיר) לרוחלה שניידער "אימא שלי". אברהם
משלוח שלישי. (פרק מתוך "קול שאון מעיר")
אב - תש"ב. מפח נפש.
בניגוד לפעמים הקודמות, החלטתי שלא לספר לאבי על תוכן שיחתי עם כרמלה.
אמרתי בליבי "אשמרה דרכי ואביטה מנפלאותיך.. ". אבי, עצמו, אמר לסמוך על חסדי שמיים, ואני אמרתי שצריך השתדלות.
עתה שעשיתי השתדלות, עדיף להמתין, לראות מה ילד-יום, וכשכרמלה תבוא עם ידיעות "מוצקות", נוכל לברך על המוגמר.
חלפו להם מספר ימים. כרמלה לא הצליחה לברר דבר. אבא ושלימזל, שפצעיהם טרם הגלידו לחלוטין, המשיכו להסתודד ביניהם.
"נסתרות הן דרכי האל". בשעות הבוקר, לפני יציאתנו לעבודה, נשמעה צפירת הרכבת. כן, אותה צפירה. אותו מקום. אותה שעה.
האם נגזרה גזירה ושוב יהיה "משלוח"? מאז באנו לכאן, לפני כארבעה חודשים, הרכבת משמיעה את "צפירת האשכבה",
משלוח רודף משלוח . יהודים רבים הולכים ואינם שבים – הולכים אל מותם.
ככל שגברה תדירות "המשלוחים", כך נתמעטו דיירי המחנה. "החוצה! מהר! נשמעו הקריאות הידועות בליווי צפצופי המשרוקיות.
מעט האנשים, כמה מאות בלבד, שנותרו במחנה, הסתדרו ברחבת הביתנים. "מי למשלוח", "מי יישאר" !?
מויש'ה "שלימזל", שאותות ההצלפות ניכרו היטב בגופו, התייצב בפני המפקד לקבלת הוראות. "אני רוצה את כל
האנשים שמעל גיל שלשים וחמש", פקד הקצין.
תהיתי בליבי: "מנין לו, לשלימזל, לדעת את גילאי האנשים?". תחילה חשבתי שינקוט ב"שיטת הגמרא" – אָיינֶער אהער,
אינד איינער אהין, (אחד לפה ואחד לכאן), אך שלימזל, בחוכמתו כי-רבה, הוציא את כל שחוחי ושפופי הקומה.
פעימת-לב חסרה לי עת הגיע אל אבי, שזה מכבר עבר את שנתו ה-ארבעים. אולם שלימזל - "כבקרת רועה עדרו" - דילג על אבי.
כאשר נתמלאה הסאה, היו כמאה וחמישים איש מסודרים בשלשה טורים, עושים את דרכם אל השער היוצא את המחנה,
אל הרכבת. אל גורלם.
יום שבת היה היום. יום המנוחה שניתן לנו ע"י הגרמנים. לא מפאת דאגתם לשמירת השבת, חלילה, אלא למטרתם הם:
החלפת כוחות לצורך המשך עבודות-הכפייה המייגעות. לקראת הצהריים הגיע שלימזל לביתן והכריז: "שניידער ורוזנצוויג, החוצה"!
"מה הדבר?" שאל אבי בבעתה. "במתפרה של המחנה זקוקים לחייטים. ומעתה ואילך, אתה ורוזנצוויג, תעבדו במתפרה".
הצטערתי שלא ספרתי לאבי שאימא, כך לדברי כרמלה, גם כן עובדת במתפרה, המפגש הפתאומי ביניהם יכול להזיק לבריאותו,
אך לא היה בידי לעשות דבר. "שלימזל" הוביל את אבי ואת רוזנצוויג אל האגף המרוחק, שם שכנה המתפרה,
שעיקר עיסוקה, תפירת מדים לצבא הגרמני ו"חליפות פסים" לאסירים. בקוצר רוח המתנתי
לשובו של אבי מהמתפרה כדי לראות "היעמדו דברי מרדכי". ואולי לקבל אישור שאימא חיה וקיימת.
ממש בסמוך לארוחת הערב שבו החייטים - וביניהם גם אבי - מהמתפרה, כשהם מלווים בידי אחד הממונים.
בפניו של אבי לא ניכר רישומו של אירוע כלשהו. הנחתי שטרם פגש את אימא, והעדפתי להשאיר את השאלות לשעת השינה. .
לאחר "כיבוי האורות" זחלתי למיטת אבי. "אבא", שאלתי. "לשם מה היו זקוקים לחייטים, ואיך הסתדרו עד כה?". "איני יודע בני" ענה.
"אך כפי שהבנתי", המשיך ואמר, "נשים רבות, ביניהם מספר תופרות, נלקחו היום אל הרכבת".
את אשר יגורתי בא לי. רוחל'ה, אימי, איננה. טרוף טורפה רוחל'ה.
רכבת הדמים - א. אוחנה
אַל תְּחַכִּי לִי רוֹחָלֶ'ה, אַל תְּחַכִּי
אַל תְּעַצְּבִי עָלַי וְאַל תִּבְכִּי
הַבֹּקֶר שָׁמַעְתִּי אֵת הַשְּׁרִיקָה
שֶׁל הָרַכֶּבֶת הַמַּגִּיעָה בִּשְׁקִיקָה
וַעֲשָׂרוֹת וּמֵאוֹת שֶׁל גְּבָרִים
דַּקִּים, גְּרוּמִים וּשְׁדוּפֵי קָדִים
הוֹלְכִים לָהֶם זֶה אַחַר-זֶה
שְׁפוּפֵי קוֹמָה וּקְפוּלֵי חָזֶה
נִדְחָפִים וְנִבְהָלִים אֶל הָרַכֶּבֶת
שֶתַּסִּיעם לְמָקוֹם לְלֹא תּוֹחֶלֶת
גַּם מֵהַאֲגַף שלך- אֲגַף הַנָּשִׁים
צָעֲדוּ אִמָּהוֹת כְּעֵדֶר כְּבָשִׂים
לְאוֹתָה רַכֶּבֶת, זוּ שֶׁצּוֹפֶרֶת,
וּפְנֵי קַטָּרָהּ כִּפְנֵי מִפְלֶצֶת
הַאִם גַּם אַתְּ נוֹסַעַת לְשָׁם?
אֶל תִּמְרוֹת הֶעָשָׁן הָאֵפֶר וְהַדָּם?
הוֹי, אִמָּא! מִנְעִי מִבֶּכִי אֶת קוֹלֵךְ.
הֵן נֶחְתַּם גּוֹרָלִי כְּגוֹרָלֵךְ.
אַל תְּחַכִּי לִי, רוֹחָלֶ'ה הַנָּאָה,
אָבוֹא בָּרַכֶּבֶת הַבָּאָה
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
