פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 563 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 13 שנים ו-8 חודשים לאירו - פרק שמיני לשון קסם
"מה קרה כאן?" ראיתי דמעות בעיניה של מיה כשהיא סיפרה לי : "לפני מספר ימים באו לכאן פיקמיקים מהאחווה והרסו הכול. הם הרסו את הבית שלי ועכשיו רוב הצ'ינצ'ות פצועות. "למה הם עשו את זה?" "כי הם חמומי מוח. כי מעולם לא פגינו בהם, אבל הם בטוחים שאנו פוגעים בהם מדי יום ביומו..." "מיה... אני שמעתי שאתם חוטפים ילדים. זה נקרא לא לפגוע בהם?" "אוף! אתה בדיוק כמוהם! אתה מאמין לשמועות, ובכלל לא מעניינות אותך העובדות! כל הילדים שהיו בסלע הסוד היו שם בגלל שהיו חולים! יש לנו כוחות ריפוי! ואנחנו מרפאים אותם, וכשהם מבריאים – אנחנו מחזירים אותם לבתיהם. הבעיה היא, שכמעט תמיד הילדים מאבדים את זיכרונם. אתה יודע ממה נפוצה השמועה הזה?! אתה יודע בכלל?!" מיה התייפחה. "בגלל שאחת מהצ'ינצ'ות העבירה ילד לסלע הסוד, בדיוק כמו שאני העברתי אותך. ואיזה פיקמיק הסיק מסקנות שגויות..." זה נשמע כל כך הגיוני, וגם כך רציתי להאמין לה. "באמת?" שאלתי בחשש והבטתי בפניה העדינות. והיפות. "אתה לא מאמין לי?" דמעות חדשות בצבצו בעיניה ושפתיה נרעדו. "אני מאמין לך! אבל שמעתי עוד דעה, ו..." יפחה חלושה בקעה מפיה של מיה, והיא פרצה בבכי, גופה רועד ללא שליטה. "אני... אני מאמין לך..." חיבקתי אותה ונשקתי לקצה ראשה. בכייה נחלש. "אז.. ב...בוא נלך..." היא כרכה את ידי סביב כתפייה והתקדמה. מקרוב, סלע הסוד נראה אפילו גרוע יותר. כל הקירות היו מפוררים, ושברי מיטות פוזרו על הרצפה הזרועה אבנים. "מכאן-" היא הצביעה לעבר חדר בו נשארו רוב הקירות, והיה יחסית נקי לעומת השאר. התיישבתי על המיטה המאובקת ונזכרתי בשהותי בסלע הסוד. היה לי טוב שם. לא סבלתי. אולי באמת הם שמרו עליי והצילו אותי? והילדים החיוורים? הם היו באמת חולים, או שכך גופם הגיב ל'טיפול' של הצ'ינצ'ות? מיה פתחה את המגירה שמתחת למיטה, והוציאה משם תפוח מאובק וקצת מעוך. "זה מה שיש." היא התנצלה. "וכדאי שתאכל, יש לנו מסע ארוך..." ניקיתי את התפוח בשרוולי ונגסתי בו. היה לו טעם מעט מריר. "אז מי זו המלכה סטלה?" שאלתי בעודי משתדל ללעוס את התפוח המגעיל. חיוך הפציע על פניה של מיה. "היא המלכה הכי טובה שיש! היא יודעת שאנחנו לא פוגעים באף אחד, והיא מכבדת ומעריכה אותנו." "אז למה צריך ללכת אליה?" "בגללך." היא ענתה. "למה? מה עשיתי?" נבהלתי. "תירגע... הכול בסדר". היא חייכה חיוך מקסים. ליבי נמס. "צריך ללכת אליה כדי שנדע מה לעשות אתך. הרי אי אפשר להתעלם מהנבואה..." "איזו נבואה?" הופתעתי. "הם באמת לא סיפרו לך?" היא נתנה בי מבט תמה. "כנראה שלא." הסקרנות גברה עליי וניסיתי לזרזה. "נו, מה הנבואה?" היא התיישבה לידי ברגליים מסוכלות, ופתחה בסיפור – " מספרים שלפני הרבה שנים, הפיקמיק החוזה באלמוגים קיבל את הנבואה הגדולה ביותר שלו, והנבואה בערה בפיו, הוא רץ וסיפר אותה לפיקמיק הראשון שמצא. הבעיה היא שהפיקמיקית ההיא הייתה ילדה קטן. החוזה באלמוגים ניסה לספר את הנבואה שוב ושוב, אך בכל פעם שניסה להזכירה לאחר מכן, אש שרפה את פיו. לפי מה שהילד סיפר, החוזה באלמוגים גילה שהלאירו הוא בעצם קללה, והדרך היחידה לשבור אותה – היא שפיקמיק אחד יצא ממנו וישרוד." "נו, אז מה הבעיה?" שאלתי מבולבל. המידע היה פחות מעניין משחשבתי. "אני שרדתי, הקללה הוסרה?" היא השפילה את מבטה ונראתה מבולבלת לפחות כמוני. "אתה רואה שלא. הרי כולנו עדיין וורודים!" היא נאנחה. "אז למה החזרתם אותי למים? לא הייתי אמור לחיות בחוץ?" "נכון, אבל כשהלאירו לא הוסר, הבנו שמשהו לא בסדר. אולי טעינו באיזה מקום..." "ואיך המלכה סטלה יכולה לעזור?" מיה השתתקה, ולאחר מחשבה אמרה : "המלכה סטלה היא הפיקמיקית ששמעה את הנבואה." שקעתי בהרהוריי, ובלי משים התפוח שאכלתי נגמר, ובטעות נגסתי באצבעי. "אחחח..." מצצתי את אצבעי הכואבת, ומיה צחקה והניחה את ידה על כתפי. "קדימה, צריך לצאת." היא דחקה בי, ואני מיהרתי לקום. חשתי אמונה ענקית במיה, וצורך להרשימה בעקבות הסוד שהיא גילתה לי, והפיקמיקים לא. הפעם הכול קרה מהר. מיה התעלפה לצדי, אני אחזתי בידה, הזמזום עבר בגופי, ובן רגע כבר שחינו במהירות עצומה ומיה השליכה אותי החוצה. "מיה! זה כאב!" נאנקתי ושפשפתי את ערפי. "סליחה. אבל משהו לא בסדר..." הבטתי סביבי. האזור היה שונה בתכלית מסלע הסוד ההרוס. הרצפה הייתה זרועה פרחים ורודים בלי סוף, ובמרחק גדול לא משם שכנה טירה גדולה ויפה. חלונותיה הגדולים והבצורים בסורגים כבדים דמו לציור עתיק, ודלת הברזל הכבדה שבכניסת הטירה בלטה ביופייה.
צוירו עליה פיקמיקים, סוסוני ים, דגים, פרחים ואפילו צ'ינצ'ות, שהוצבו כשחצי גופם בים והחצי השני ביבשה. פיהם היה פתוח כבשירה, וסביבם התקבצו דגיגים שהאזינו לשירתם.
"זה יפיפה!" התפעלתי. "לא, זה נורא!" "מה קרה?" "זו... זו לא הטירה של המלכה סטלה!" "אז כנראה התבלבלת..." לא הבנתי מדוע היא כה מבוהלת, בסה"כ טעינו בכתובת... "לא, לא התבלבלתי. משהו קרה. משהו רע!" עכשיו כבר התחלתי לפחד. גוון עורה של מיה החוויר כמעט עד שקיפות, ועיניה כמעט ויצאו מחוריהן. "מה קרה?" קולי עלה בכמה טונים. "משהו קרה למלכה סטלה." "איך את יודעת?" "תסתכל על הטירה! המלכה סטלה לעולם לא הייתה מתקינה סורגים בחלונות, ותסתכל על כל השומרים שמסתובבים מסביב לטירה. משהו קרה." קולה רעד והיא דיברה רק בקושי. "אז מה עושים?" לא ידעתי כיצד להגיב. מיה שתקה והביטה לעבר הטירה בחוסר אונים. "צריך להתקרב." היא פסקה. "בסדר". מיהרתי להסכים ואחזתי בידה הרועדת. התקדמנו בצעדים איטיים ומהססים לעבר הטירה. מקרוב הטירה נראתה מפחידה עוד יותר. יופייה העתיק שיתק אותי, וחשתי בידה של מיה מתהדקת יותר ויותר על אצבעותיי, עד שאלו איבדו תחושה. "עצרו!" קול תקיף קרא לעברנו. קפאתי במקומי, ומיה רעדה כל כך, עד שחששתי שתאבד את שיווי משקלה. "מי אתם?" הקול התקיף נשמע שוב מאחורינו. שפתיה של מיה זזו, אך קולה לא נשמע. "אני... אני לאירו. וזו..." מיה לחצה בחזקה על אצבעותיי ושלחה לעברי מבט מאיים. "וזו... וזו..." "קוראים לי של, הלכנו לאיבוד." קולה של מיה רעד, והיא ניסתה לייצבו ככל שיכלה. "מה אתם רוצים?" טיפות של רוק פגעו בערפי. "באנו לבקש מחסה. שמענו שהמלכה סטלה תעזור לנו..." מיה אמרה וקולה נשבר בין מילה למילה. "אתם רוצים לראות את המלכה סטלה?" שמעתי ציניות בקולו. "כן, אתם עוד תראו אותה..." מיה מעכה את אצבעותיי, וכשהבטתי בפניה זיהיתי גוון ירקרק משתלט עליהן. "517!" הקול התקיף קרא, ונער צנום ורועד, לבוש שריון כבד התקדם לעברנו. "קח אותם לקומה התשיעית, ותודיע ל 803 שהגיע בשר טרי..." עכשיו קולו כבר היה מוצף שמחה מרושעת, וכשהנער הצנום כבל את ידיי מאחורי גבי, שמעתי אותו צוחק. "קדימה, יותר מהר!" הקול התקיף צעק ורגל ענקית מכוסה בנעל פלדה בעטה בנער. פניו התכווצו בכאב, אך הוא לא פצה את פיו. הוא קשר חבל סביב מותניי, וחבל נוסף סביב מותניה של מיה. הוא הפנה לעברנו מבט מתחנן, ומשך קלות בחבל. התקדמתי אחריו, ומיה הרועדת נפלה על ברכיה. "קומי!" רגל הברזל בעטה בכתפה של מיה, שבאותו הרגע הקיאה את נשמתה. שמעתי צעדים כבדים, ופיקמיק ענק ועב כרס נעמד מולי. הוא חטף את החבל מידי הנער ומשך את מיה בחזקה. מיה נגררה על הרצפה, ופניה הוריקו אף יותר. "קומי!" הקול התקיף היה שייך לאותו הפיקמיק. מיה הרועדת נעמדה על רגליה החלשות, והפיקמיק דחף את החבל חזרה לידי הנער.
הנער הרזה התקדם לאט, ואנחנו אחריו. ניסיתי לתמוך במיה, שנראה שבכל רגע היא תאבד את הכרתה. הנער נעמד מספר מטרים מדלת הכניסה, שכעבור רגע צנחה בחבטה רמה אל האדמה. הנער משך קלות בחבל, ובצעדים מפוחדים, נכנסנו לטירה. קירות האבן היו אפורים, ושכבה של אצות וריקבון כיסתה את רובם. הגענו לגרם מדרגות, ומיה צנחה לרצפה במדרגה הראשונה. פניו של הנער התכווצו בצער. הוא נעמד על קצות אצבעותיו ולחש לאוזני : "אני משחרר לך את הידיים, תרים אותה. אבל מהר! שלא יראו אותנו!" הוא רכן וניסה לשחרר את הקשר. אצבעותיו רעדו ועיניו לא פסקו להביט לכל עבר. לבסוף הקשר נרפה, ומתחתי את אצבעותיי כדי להחזיר אליהן תחושה. "מהר!" הנער הרועד ניסה לדחוק בי בקול רועד. רכנתי לעבר מיה והרמתי אותה מהרצפה הקרה והדביקה. עלינו בגרם המדרגות האין סופי, כשבסוף הנער עצר ליד מסדרון ארוך וחשוך. "803?" הוא קרא, ובתגובה נשמעו צעדים קרבים. "אני מבטיח שאנסה לעזור לכם!" הוא לחש לי בדיוק כשפיקמיק מזוקן בשנות ה-40 לחייו נעמד מולנו. "ה...הגיע בשר חדש..." הנער גמגם והושיט לפיקמיק המזוקן את החבל. "שוב הוא מתעלל בעוברי אורח?" קולו העמוק והמבין נשמע כה זר במקום מנוכר שכזה. "מה הוא עשה למסכנה הזה?" קולו נכמר כשהוא הביט במיה החיוורת, ששכבה בזרועותיי חסרת הכרה. "בוא, אני אכין לכם תא." הוא השליך את החבל על הרצפה והניח יד חמה על כתפי. הוא חייך לעבר הנער, שנפרד בנפנוף יד כמעט בלתי מורגש, ומיהר לרדת במדרגות. "הנה, תכנסו לכאן-" הוא הצביע על המספר 509 ופתח את הדלת.
התא היה קטן ואפרורי, ובו שולחן קטן ו-2 דרגשי מתכת שהיו תלויים על הקיר. "מצטער... זה הכי טוב שיש..." הוא אמר בכנות, והשכיב את מיה על הדרגש התחתון. "אני אחזור להביא לכם אוכל". הוא חייך אליי חיוך מנחם ויצא מן התא. שמעתי קרקוש מפתחות, ולבסוף נקישה של מנעול. שחררתי את החבל ממותניי, ולאחר מכן שחררתי את מיה. נשכבתי על הדרגש העליון, וניסיתי להירדם. התא היה שקט, שקט מדי. קפצתי מן הדרגש ורכנתי לעבר מיה. גופה שכב בלא נוע. נגעתי בידה. היא הייתה קרה. "מיה?" המצב היה מוכר לי עד כאב. דפקתי על דלת התא בפרעות. "תפתחו לי! מהר! מהר!!" דפקתי שוב ושוב על הדלת עד שפרקיי אצבעותיי החלו לדמם, וגרוני צרב. "בבקשה.... תפתחו לי..." גררתי את עצמי לעבר מיה וצנחתי על ברכיי כשראשי רכון לעברה. "מיה...אל תעזבי אותי...." ידה של מיה קפצה בפתאומיות ונכרכה בכוח סביב פר כף ידי. שריריי נדרכו. ידה של מיה התהדקה יותר ויותר בהפגנת כוח שלא יאמן. "מיה... תשחררי אותי..." ניסיתי לחלץ אץ ידי הכואבת, אך אחיזתה רק התהדקה. לבי הלם בפראות, וידי החלה לאבד תחושה. עיניה של מיה נפקחו באחת, אך במקום שאביט בעיניה הוורודות, היפות והרגועות, מצאתי עצמי מביט לתוך עיניי קרח כחולות זוהרות "אההה!!" נבהלתי וחשתי את דמי פועם בעורקיי. "מיה... הצילו!!!" ניסיתי לפתוח את אצבעותיה הנוקשות בתנועות מגושמות שרק החמירו את המצב. עיניי הקרח הביטו לתוכי במבט מקפיא ששיתק אותי. ניסיתי בלא הצלחה לבלוע בכוח את רוקי שהחל יבש בפי. חדלתי מניסיונותיי להשתחרר, ופשוט הבטתי מזועזע, קפוא, לתוך עיניי התכלת האלו. לבי הלם בפראות, ואיים לפרוץ מחזי. חשתי בחילה גואה בי. העיניים הזוהרות לא זזו, גם לא מצמצו. הן המשיכו להביט לתוכי במבט קפוא ומצמרר. לא יכולתי להתיק את מבטי. המבט הכחול היה מפחיד. נוראי. מרושע. קור חלחל אל גופי דרך עיניי הקרח. גופי פסק להיאבק, ונדמה היה שליבי השלים עם גורלו, והפסיק לפעום. דמעות קפואות טפטפו על לחיי, אך לא העזתי לנגבן. צעדים. מישהו בא. פתחתי את פי בניסיון לזעוק לעזרה, אך ידה של מיה התהדקה על מפרקי יותר ויותר, ומרוב כאב אף קול לא יצא מפי. צרור מפתחות וזמזום רגוע. מפתח מסתובב בדלת. מוחי עיכל את הנעשה באיטיות. נאבק נואשות בזוהר המצמרר של עיניים אלו. הדלת נפתחה, והפיקמיק המזוקן נכנס לחדר. "וואו, ממש קר פה..." הוא אמר, ורגע לאחר מכן המגש שבידו נפל לרצפה ברעש רב כשהבחין בנעשה : "זו... זו צ'ינצ'ה..... צ... צריך... מה צריך? לברוח..... כן... לברוח...." הוא מלמל בלחץ, וכעבור רגע לקח את עצמו בידיים וברח כל עוד נפשו בו. שמעתי את צעדיו הכבדים יורדים במהירות במדרגות. "בבקשה... תשחררי אותי...." דמעות הקרח עדיין זלגו על לחיי, וברכיי זעקו בכאב. פיה של מיה נפער קלות, ואדי קור יצאו ממנו. תוך רגע פלוגה של פיקמיקים נכנסה לחדר בסערה, וכיוונה לעברנו כלי נשק. "אל..." ניסיתי לומר, אך מיה לחצה חזק יותר על מפרק ידי שכבר הכחיל. מיה נשפה לעברי נשיפה קטנה, כל כך קטנה, כמו נשיפה שנושפים כדי להעיף לכלוך מהלחי. אך הנשיפה הקטנה הזו פגעה בפניי בעוצמה של הוריקן, והקפיאה את לשוני. "אש!!" קול נשמע מפינת החדר, ולהפתעתי – זו באמת הייתה אש. מיה שחררה את ידי והתכווצה לתנוחת עובר כשעיניה הכחולות פקוחות לרווחה. ראשי הסתחרר במהירות, ועוד הספקתי להרגיש את המכה החזקה שקיבלתי מהרצפה לפני שהכול נעלם.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 13 שנים ו-8 חודשים וואו!!! מעולה!!! מגדת העתידות
הפרק הוא ממש ממש ממש ממש יפה!!
תמשיכי מייד!!
אבל הכל קורה ממש מהר, מה עם המפקדה? כבר לא מזכירים אותה? מה זה המפקדה בכלל? ומה קרה עם של? ואיך מיה יודעת מי זאת של???????
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 13 שנים ו-8 חודשים את המפקדה יזכירו בהמשך... לשון קסם
האמת שגם אני עדיין לא יודעת את כול הדברים האלה... אני מגלה אותם תוך כדי כתיבה!
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
-
